גבעת עמל: לא גבעה, תל

נורא לעמוד לפני בית שניצב בהריסותיו, שהפנים האינטימי שלו הופך באחת לחוץ מופקר שקרביו חשופים לעין כל. כל בית צופן בתוכו סוד. חיים של משפחה. אהבות, כעסים, דאגות, הרגלים, דברים שרק בני הבית יודעים ועכשיו גם זר כמוני נחשף אליהם. במטבח החרב של משפחת לוי קשורה שקית זבל עם שאריות ארוחת הבוקר שעוד הספיקו לאכול היום, לפני שהתנפלו עליהם המפנים. קורנפלקס, קרטון חלב, בוודאי סביב שולחן האוכל המשפחתי, בטח בדאגה ואי ודאות, אולי בתקווה שהפינוי לא יתבצע…

בחדר האמבטיה , מראה מנותצת, מישהו עוד הספיק לצחצח שיניים הבוקר, אולי להתגלח, תוהה אם זו הולכת להיות הפעם האחרונה. ועכשיו וילון המקלחת תלוש, הכיור שבור, עוד לא הרסו, בינתיים רק השחיתו, שלא תהיה אופציית השבה לאחור… באחד החדרים מיטה רמוסה, ציורי קיר של ילדים על קיר סדוק. על הגג מכניעים פועלים את הדוד השכוב עכשיו חסר אונים. עוד נותרו בו מים חמים? מישהו זמזם הבוקר שיר תחת הזרם? אולי תפילה?

ובחצר, צמרמורת. עשרות פועלים עמלנים ממהרים להעמיס את תכולת הבית בזמן שאחרים הורסים במרץ. פתאום נופל מבטי על עגלת תינוקות עליה מונח כביד מקרה דף צביעה ובו טקסט ממסכת אבות שהילד צבע לא מזמן ובוודאי לא חשב על המשמעות המצמררת שיקבלו המילים העתיקות: "רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, הַיּוֹם קָצֵר וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה, וְהַפּוֹעֲלִים עֲצֵלִים, וְהַשָּׂכָר הַרְבֵּה, וּבַעַל הַבַּיִת דּוֹחֵק".

והלב כבד…

בעיתונים תכריז הכותרת ביובש: 6 משפחות פונו הבוקר בגבעת עמל לאחר שהקבלן יצחק תשובה הגיע איתן להסדר.

ואני לא מצליח שלא לחשוב גם על התושבים הקודמים, אי אז בשנת 48, בכפר ג'מוסין החרב. גם הם סולקו מכאן מותירים בוודאי כלים על שולחן ארוחת הבוקר שנאלצו לנטוש בחופזה, מיטה שעוד לא התקררה, צוררים את המעט שיכלו להציל ולהימלט איתו מכאן. שכבות שכבות של עוול וחוסר צדק. זו לא גבעה, זה תל. תל של עוול, תל של פליטות ונישול ופוגענות וכוח מעוור. תל של כאב ונשיכת שפתיים וחלומות על בית שאבד. המעוולים הם אותם מעוולים, אותם בעלי בית דוחקים (כמילותיו של רבי טרפון). פעם את הפלסטיני ופעם את המזרחי. עם האשכנזים דווקא ידעו תמיד להסתדר…

גבעת עמל 27 במרץ 2014

אוהבים? תרמו להכל שקרים

Flattr this
איך היית רוצה להגיב

להגיב

*