ילדה קטנה יחידה ותמה עמדה ושאלה: "למה?"

בתשיעי ביוני 1992, מעל בימת הנואמים בפסגת כדור הארץ בברזיל, קראה סוורן סוזוקי בת ה-12 למנהיגי העולם לשנות את דרכיהם.

הנה נוסח דבריה:

"שלום, אני סוורן סוזוקי, ואני מדברת בשם ארגון הילדים הסביבתי. אנחנו קבוצה של בני 12 ו-13 שמנסים להותיר חותם. גייסנו בכוחות עצמנו את הכסף כדי להגיע לכאן, מרחק של 5,000 ק"מ, כדי לומר לכם, המבוגרים, שאתם חייבים לשנות את דרככם. בבואי הנה, אינני מייצגת איזשהו סדר יום נסתר, אלא נלחמת על עתידי. להפסיד את העתיד, זה לא כמו להפסיד בבחירות או להפסיד כסף בבורסה.

אני נמצאת כאן כדי לדבר בשם כל הדורות הבאים. אני נמצאת כאן כדי לדבר בשם הילדים הרעבים ברחבי העולם שזעקתם לא נשמעת. אני נמצאת כאן כדי לדבר בשם אין-ספור בעלי חיים המתים ברחבי כדור הארץ משום שלא נותר להם לאן ללכת.

אני מפחדת עכשיו ללכת באור השמש בגלל החורים בשכבת האוזון. אני מפחדת לנשום את האוויר כי אינני יודעת איזה כימיקלים נמצאים בו. נהגתי ללכת ביחד עם אבי לדוג בוונקובר, עיר מגוריי, ורק לפני כמה שנים גילינו שהדגים מלאים בחומרים מסרטנים. ועכשיו אנחנו שומעים על היכחדות בעלי חיים וצמחים, כל יום, נעלמים לנצח.

אני חלמתי שבמהלך חיי אזכה לראות את עדרים גדולים של חיות בר, ג'ונגלים ויערות גשם, מלאים בציפורים ופרפרים, אולם כעת אני תוהה האם הם עוד יהיו קיימים בכדי שהילדים שלי יראו אותם.

האם אתם הייתם צריכים לדאוג לדברים כאלה כשהייתם בגילי? כל זה מתחולל לנגד עינינו, ולמרות זאת מתנהגים כאילו יש לנו את כל הזמן ואת כל הפתרונות שבעולם. אני רק ילדה, ואין לי את כל הפתרונות, אבל אני רוצה שתבינו שגם לכם אין את כל הפתרונות. אתם לא יודעים איך לתקן את החורים בשכבת האוזון. אתם לא יודעים כיצד להשיב את דגי הסלמון במעלה נחל מת. אתם לא יודעים איך להחזיר לחיים חיה שנכחדה. ואינכם יכולים להשיב את היערות שפעם צמחו במקום שהוא כעת מדבר.

אם אינכם יודעים איך לתקן, אז בבקשה, תפסיקו להרוס! כאן, אתם אולי משמשים כנציגים של ממשלותיכם, אנשי עסקים, מארגנים, עיתונאים או פוליטיקאים. אבל במציאות, אתם אמהות ואבות, אחיות ואחים, דודות ודודים. וכולכם ילדים של מישהו.

אני רק ילדה, אבל אני יודעת שכולנו חלק ממשפחה, בת חמישה מיליארד נפשות, למעשה, בת 30 מיליון מינים, וכולנו חולקים את אותו האוויר, אותם המים ואותה האדמה – גבולות וממשלות לעולם לא יוכלו לשנות עובדה זו.

אני רק ילדה, אולם אני יודעת שכולנו ביחד בעניין הזה, ושעלינו לפעול יחד כעולם אחד לקידום מטרה אחת.

הזעם שלי אינו הופך אותי לעיוורת, והפחד שלי אינו מונע ממני לומר לעולם מה אני מרגישה. בארצי, אנחנו מייצרים כל כך הרבה פסולת, אנחנו קונים וזורקים, קונים וזורקים, ובכל זאת המדינות של חצי כדור הארץ הצפוני אינן חולקות (את עושרן) עם הנזקקים. אפילו כאשר יש לנו די והותר, אנחנו חוששים לאבד חלק מעושרנו, מפחדים לחלוק אותו.

בקנדה, אנחנו בני מזל, ויש לנו שפע מזון, מים ומחסה. יש לנו שעונים, אופניים, מחשבים ומכשירי טלוויזיה.

לפני יומיים, כאן בברזיל, הזדעזענו מהמפגש עם ילדי רחוב. אחד הילדים אמר לנו זאת: "הלוואי והייתי עשיר. ולו הייתי עשיר, הייתי מחלק לכל ילדי הרחוב מזון, בגדים, תרופות, מחסה, אהבה וחום".

אם ילד רחוב חסר-כל מוכן לחלוק, מדוע אנחנו, שיש לנו הכל, ממשיכים להיות כה חמדנים? אני לא יכולה להפסיק לחשוב על כך שהילדים האלה הם בני גילי, שמקום הולדתך בעל משמעות עצומה, שאני הייתי יכולה להיות אחד הילדים האלה שחיים בפאבלות של ריו; אני הייתי יכולה להיות ילד רעב בסומליה; קורבן של המלחמה במזרח התיכון או קבצן בהודו.

אני רק ילדה ובכל זאת אני יודעת כי אם כל הכסף שמתבזבז על מלחמות היה מוקדש למציאת פתרונות סביבתיים ולחיסול העוני, איזה עולם נפלא זה היה.

בבית הספר, אפילו בגן הילדים, אתם מלמדים אותנו איך צריך להתנהג בעולם. אתם מלמדים אותנו לא לריב עם אחרים, ליישב מחלוקות בדרך של הידברות, לכבד זה את זה, לקחת אחריות על נזק שגרמת, לא לפגוע ביצורים אחרים, ולחלוק – לא להיות חמדנים. אז למה אתם הולכים ועושים את אותם הדברים שאמרתם לנו לא לעשות?

אל תשכחו לשם מה אתם משתתפים בכנסים האלה, למען מי אתם עושים זאת – אנחנו הילדים שלכם. אתם מחליטים איך יראה העולם בו אנחנו נגדל. הורים צריכים להיות מסוגלים לנחם את ילדיהם בכך שיאמרו להם "הכל הולך להיות בסדר", "אנחנו עושים כמיטב יכולתנו" ו"זה לא סוף העולם".

אבל אני לא חושבת שאתם יכולים לומר לנו זאת עוד. האם אנחנו בכלל נמצאים בסדר העדיפויות שלכם? אבא שלי תמיד אומר לי "מעשים עושים את האדם, לא דיבורים".

ובכן, המעשים שלכם גורמים לי לבכות בלילה. אתם, המבוגרים, אומרים שאתם אוהבים אותנו. אני קוראת לכם, בבקשה תתרגמו את המילים שלכם למעשים. תודה על ההקשבה".

אוהבים? תרמו להכל שקרים

Flattr this
איך היית רוצה להגיב

להגיב

*