נקמת המשרוקיות

ב-35 במאי (4 ביוני, למי שמתעקש) עשה צבא אנטי אוטוריטרי של עגלות סופרמרקטים ששוחררו מבעוד מועד ממטלותיהן הסיזיפיות את דרכו בלב לבה של תל אביב, כשהוא כובש בדרכו טריטוריות גיאוגרפיות ואחרות. דגלי פיראטים הונפו ברחובות – מכיכר דיזנגוף ועד כיכר מסריק – בידי קומץ צעירים שטופי צבע ורעש, שקראו בהווייתם תגר על היומיום ועל הרשע של הבנאליות. עד שמשטרת ישראל, כמובן, שמה לזה סוף.

אך ראשית כל, מהו בכלל 35 במאי, אתם שואלים? ומדוע צעדו לכבודו צעירים תל אביבים? ובכן, תאריך בדיוני זה לקוח מתוך ספר של אריך קסטנר, והוא מייצג בשבילנו התקוממות גלויה וצעקנית נגד היעדרם של הרוח האנושית, ובייחוד של ניצוצות ההנאה, מהחיים היומיומיים של הבטון, הזיהום והפלסטיק העירוניים. בתאריך בלתי הגיוני זה הדמיון, היצירתיות, המיידיות וההנאה כמטרה בפני עצמה פורצים את שערי המתחם שבו נכלאו בידי מערכות החינוך הרשמיות והלא רשמיות (בתי הספר, האקדמיה, חברות הפרסום והקניונים) ונוקמים באמצעות צבעי גואש ומשרוקיות.

ראוי לציין גם כי אף על פי שבוודאי לא הבחנתם בכך (מיהרתם לעבודה, אולי, או למכירות החיסול בסנטר), חג 35 במאי נחגג בתל אביב כבר שנים אחדות. ממש מתחת לאפכם, על ידי תמהונים, אנרכיסטים וצעירים נוספים שנעלו את עצמם מחוץ לשגרת "העולם האמיתי" (הדומה, דרך אגב, בצורה חשודה לזו שמצולם באולפנים ומשודר בכל יום בטלוויזיה).

אכן, כשם שמתחת למדרכות ולאספלט התל אביביים שוכן לו חוף הים, כך מתחת לכל שכבות התרבות המשעממת שלכם מתקיימת תרבות מחתרתית של חדוות יצירה בעלת גוונים עזים, שכמותם לא תמצאי ברשתות השיווק. ובעוד אתם מספידים את הדאדאיסטים כקוריוז בשיעורי האמנות, מועכים את מורדי פריז 1968 בין ספרי היסטוריה מאובקים וכולאים את כתביו של חכים ביי בתוך דיונים עקרים בפקולטה למדעי הרוח, גישתם של כל אלו חיה ונושמת בתוככי מחתרת תל אביבית שחבריה לעולם לא ירוצו להתראיין ל"מעריב לנוער".

ובגלל זה אתם בטח חושבים שאני ממציא את קיומה. ואולי עדיף שתחשבו כך.

ב-35 במאי השנה, חמושים בבגדים משונים ובשלטים כגון "נחשו באיזו יד אני מחזיקה את הדמיון", הכרזנו אני ושכמותי מלחמת מים על העולם שלכם, מתוך הבנה שכל מה שמדכא את ההנאה יושמד על ידה, ושהפיתוי לחיות חיים אמיתיים הפוך בהכרח לניסיון לברוח מהאפרוריות של חיי היומיום.

אחרי כעשרים דקות מתחילת הצעדה עצרו עגלות הסופרמרקט הפיראטיות שלנו בחריקת בלמים בכיכר מסריק, ולפרק זמן קצר שחררנו אותם מעול הכיבוש של האדריכלות האפורה. גברת מגונדרת הרימה את השפופרת וטלפנה למשטרה: "הלו? משטרה? יש לי כת השטן מתחת לבית". ומשטרת ישראל, ללא שאלות נוספות, שלחה ניידת.

מהניידת יצא אדון שוטר שהחל מיד בקריעת דגלינו ובנביחת פקודות שקריות. ("צריך רשיון לכל צעדה", הוא אמר בביטחון עצמי שהוכיח את בורותו בחוקי מדינת ישראל, שהרי כל עוד יש פחות מחמישים איש אין צורך באישורים כלל). כשבורותו התקבלה בפרצי צחוק, הוא החל לדחוף ובסופו של דבר לעצור את המשתתפים (כולל צלם שהנציח בוידיאו את התקרית). הוא אף קרא ל"תגבורת". כעבור דקות אחדות הופיעו ניידות משטרה שמתוכן יצאו שוטרים ואלות שלופות בידיהם, כדי "לדכא" 15 ילדים עם דגלים (קרועים) של שודדי ים.

בחדר ההמתנה בתחנת המשטרה, כמה דקות בלבד לאחר שאדון שוטר הסביר לנו שאלימות משטרתית היא בדיה בלבד, נתן אדון קצין כאפה בפרצוף לאחד מאיתנו (שהיה באזיקים) ללא כל סיבה, ואדון שוטר צפה במתרחש, אך מילא פיו מים.

והתוצאה הסופית היא זו: הביורוקרטיה האפורה, האלימות, האטימות וצרות האופקים שנגדן יצאנו ב-35 במאי השיבו מלחמה, בתלבושת אחידה של מדים כחולים. למען האמת, לא הופתענו במיוחד. אופן סיומה של הצעדה היה הוכחה חותכת לצדקתה, והרי ידענו לאורך כל הדרך שאנו צודקים, לא?

המאבק יימשך. בכל החזיתות.


פורסם במקור במקומון התל אביבי "העיר" ב-16 ביוני 2000.

אוהבים? תרמו להכל שקרים

Flattr this
איך היית רוצה להגיב

להגיב

*