דודו גבע: מאייר, סאטיריקן ואנרכיסט

 שתיקת הברווז 

 יום השואה 

 איך מפגש עם בן גוריון הפך אותי לסאטיריקן: סיפור קצר של דודו גבע 

לא תאמינו, אך עדיין נותרו אנשים שזכו לדבר עם מר דוד בן גוריון בגובה העיניים. הייתי רק בן 14, ואחד הנמוכים בכיתה, ולכן הופתעתי לגלות שקומתו של מקים מדינת ישראל וחוזה שדה התעופה שלנו היא כשיעור קומתי.

בית הספר שבו למדתי, הגימנסיה רחביה, שכן בסמוך למשרד ראש הממשלה. אנו, ציידי אוטוגרפים נלהבים, עטנו על השרים היוצאים מהישיבה וסחטנו מהם חתימות. משה דיין היה כריזמטי ומסתורי, אך חתם ברצון. לוי אשכול ופנחס ספיר, יהודים לבביים, נהגו להחליף איתנו בדיחות ולצבוט בלחיינו הוורודות. וכמובן גולדה, סיגריה נצחית בפיה, הדהימה אותנו תמיד בעובי קרסוליה (שהיו עטופים בחותלות מוזרות).

מר דוד בן גוריון, שיצא תמיד אחרון מוקף בשני אנשי ביטחון ובפולה רעייתו, היה הולך לנשיא המדינה, יצחק בן צבי (שחי בצריף!), כדי לאכול ארוחת צהריים. ראש ממשלתנו הנשגב היה סרבן חתימות ידוע. הוא דרש מאיתנו בקולו הדק והתקיף כי נפנה בכתב ללשכתו. אנחנו כבר הכרנו את הטריק. בתגובה למכתבנו המתחנף היינו מקבלים דף עם תמונתו של ראש הממשלה שעליה התנוססה חתימתו המודפסת. זו, לצערנו, אינה שווה פרוטה שחוקה בשוק האוטוגרפים.

והנה, יום אחד החצפתי פנים ועניתי לראש הממשלה בקולי הדק והתקיף לעיני חברי, כי החתימות שהוא שולח לנו, אינן שוות פרוטה בשוק האוטוגרפים, כמו שהסברתי לכם לפני רגע, וכי חתימה שלו גם תהפוך אותי למאוד מקובל בכיתה וגם תעלה מאוד את ערך האוסף שלי.

זיק ניצת בעיניו של הזקן. מאז ומעולם ידע להעריך אנשי חזון בלתי-שגרתיים. מתברר שדברי חדרו ללבו, שכן הוא פנה אלי (למורת רוחם של פולה ושומריו) ושאל אותי מהו ערכה של חתימתו. "כמו חמש גולדות או עשרים לוי אשכולים", עניתי בניחותא. תמיד ידעתי להחמיא לאנשים שהתייחסו אלי בכבוד.

ואז קרה הלא ייאמן. עיניה של פולה חרכו את שערותי בשנאה, השומרים שיחקו בעצבנות בהדק העוזי שלהם, אבל דוד בן גוריון, האנדרטה האנושית, רכן אל פנקס החתימות שלי (שהיה, אגב, בצדה השני של מחברת התנ"ך שלי) וחתם ביד בטוחה ונמרצת.

עוד באותו היום נתלש הדף בקפידה והודבק באוסף הרשמי, לצדם של (הו הייתי ממזר וחלקלק כצלופח!) פאבלו קזאלס הצ'לן, דאג המרשלד, מזכיר האו"ם זצ"ל, ועוד רבים וטובים. בן גוריון אורגינל הכפיל את ערכו של האוסף אלף מונים, ולכן רכשתי עטיפת פלסטיק דמוי עור שהגנה עליו מנזקי ארבה ועש.

לאחר כשנה דעך העניין שלי בחתימות, מכיוון שלרוץ אחרי מפורסמים עם פנקס ביד נראה לי דבר נחות ולא סוציאליסטי. ולכן התחלתי להשקיע במשחק הסטנגה, גירסה ירושלמית לכדורגל מדרכות.

בתום אחד המשחקים פנה אלי חבר בהצעה טובה שהתגלתה כעסקת חיי: להחליף את אוסף החתימות הנשכח שלי באוסף נפלא של חוברות "מד מגזין", אותן צבר בנעוריו. מן הסתם זה נראה דבר נחות להחזיק בחוברות סאטיריות, וחתימתו של בן גוריון קרצה לו במיוחד. באותו ערב נחתם הדיל, ובוצע סחר החליפין.

כך זכיתי לי באורח פלא בכיוון חדש לחיים, כיוון ששירת אותי נאמנה לאורך כל הדרך. ותודתי נתונה הן למר בן גוריון והן לחבר'ה המטורפים האלה מניו יורק, שמן ההומור שלהם אני גונב עד עצם היום הזה.

 השימשונים 

סדרת הטלוויזיה שודרה בשנים 1993-1994. פרקים נוספים כאן.

 דיסני נגד גבע 

בנוסף להיותו יוצר קומיקס וקריקטוריסט מחונן, גבע היה גם לוחם אמיץ למען חופש יצירה ושימוש הוגן בקניין רוחני, כפי שהעיד מאבקו נגד תביעת מפלצת המדיה וולט דיסני, אשר האשימה אותו כי גנב את דמותו של "מובי דאק" מדונלד דאק. המאבק המשפטי הסתיים בשנת 1993, כאשר בית המשפט העליון אסר לפרסם את ספרו "מובי דאק" בטענה כי מדובר בהפרת זכויות יוצרים. "קצצו את כנפי, זה יום עצוב לברווזים", אמר גבע לאחר הפסיקה. (ניתן לקרוא את פסק הדין המלא בפרשת דיסני נגד גבע כאן).

 רוח אנרכיסטית 

שאלה: אתה לא אוהב פוליטיקאים?

דודו גבע: "אני בז להם. כלומר לא בגלל שהם פוליטיקאים – בגלל שהם עלובי נפש".

מה אתה חושב על מוסדות ומעצמות?

"מה, הממסד כאילו? לא יודע. מהניסיון שלי, מה שקורה במפגש עם הממסד, בדרך כלל, זה שהבינוניים מצליחים, והיצירתיים שמבצבצים להם – המערכת דואגת לדכא אותם, כי זה נגד השיטה".

שמעת על "סטיות של פינגווינים"?

"בטח! מה, הם פנטסטיים. חברים שלי. זה נגמר, אבל הם החזיקו מעמד יפה הרבה שנים. מצוין, רוח אנרכיסטית".

אתה אוהב אנרכיה?

"בטח, בגיל הזה! אתה מבין, כשאנשים יוצאים מהצבא הם כבר מחוקים. כאילו, מה הם רוצים? שמהר יהיה להם דירה ושיהיה להם איזה ביטחון כלכלי וזה? אם לא אלה השנים לעשות ת'מרד, אז בכלל מתי הם יעשו ת'מרד?".

אוהבים? תרמו להכל שקרים

Flattr this
איך היית רוצה להגיב

להגיב

*