שיחה עם אביבה עין-גיל

אביבה עין-גיל מדברת על התקווה האחרונה של ישראל, על הבחירה לא להביא ילדים, ועל זהות ישראלית, אקטיביזם, מצפן והתנועה הפמיניסטית. וגם: הדבר היחיד הטוב שיצא לה מהשירות הצבאי.  

שיחה עם ערן טורבינר. 22.6.2017. תל אביב.

 ללא שינוי מהפכני בעולם הערבי – אין לישראל תקווה 

היום זה ברור שאין שום תקווה. הדבר היחיד שיכול לצאת משהו ממנו זה המדינות סביב לנו. אם משהו ישתנה בסביבה זה יכול לתת תקווה לאנשים כאן. אם לא ישתנה מסביב – אין תקווה למקום הזה. בתקופת המחאה של שנת 2011 היו הפגנות בכל העולם הערבי מסביבנו, זה מה שהפיח תקווה. זה לא שזה היה כאן. זה היה שם. ואם מסביבנו משתנה, אז גם כאן יכול להשתנות. שם זה לא השתנה, וכאן זה לא השתנה, וזהו: אין תקווה.

אתה מסתכל על המציאות ואתה מקבל אותה. השאלה מה אתה יכול לעשות בשביל לשנות אותה. אם אני לא יכולה לעשות שום דבר – אז אני לא יכולה לעשות שום דבר. אז אני מקבלת את זה שזה לא יהיה בימי חיי. אבל זה לא אומר שמה שאני מאמינה בו משתנה. אני מאמינה שהפתרון הוא אזורי.

 זהות ישראלית 

את מרגישה שהפעילות שלך במצפן ערערה את הזהות הישראליות שלך?

לא. תראה שאלה על ישראליות לא היו שואלים במקום אחר. זאת אומרת לא היית שואל צרפתים האם הם מרגישים צרפתים. זה מהאופי של הציונות שאומרת ליהודים בעולם: "לא טוב לכם במקום שאתם נמצאים – תעזבו, זה לא המקום שלכם. אתם לא שייכים. ואם לא טוב לכם כאן, ואתם רוצים לשנות כאן – אז תעברו למקום אחר".

 הדבר היחיד שקיבלתי מהצבא 

 על הבחירה לא להביא ילדים לעולם 

ילדים זה דבר שהוא הרבה אחריות, ולא עושים את זה סתם כי צריך, או כדי להמשיך שושלת או משהו. זה עניין חשוב. והחלטתי שאני לא רוצה. ואני שמחה עם ההחלטה הזאת כל יום.


אוהבים? תרמו להכל שקרים

Flattr this
איך היית רוצה להגיב

להגיב

*