בלה

לפני כעשור מצאנו כלבה בוגרת, עזובה. לא היה ספק שהיא עברה התעללויות. כל יד שהיתה מורמת, להסתרק, להוריד ספר ממדף, לנופף לשלום, היתה גורמת לה להתכווץ וכשהיה מתאפשר – לברוח למרחקים. הווטרינר קבע אז שהיא כבת חמש. הצלחנו להתחקות קצת אחרי ההיסטוריה שלה. אספנו אותה מליד בית שהיה מהתחנות הראשונות בחייה, משפחה שאימצה אותה בגיל חצי שנה מהכלביה של "תנו לחיות לחיות". היא היתה אצל אותה משפחה במשך כמה חודשים, ואז נמסרה לאימוץ שוב ושוב עד ששנים אחר כך חזרה לאותה משפחה, שלא רצתה להכניס אותה הביתה.

זה היה לילה גשום, ובכלל לא תכננו לאמץ כלב, בטח לא לברדורית מגודלת שתצטרף לדירת חדר וחצי שגרים בה שני אנשים + 2 חתולים. חשבנו שהיא תהיה אצלנו מקסימום שלושה ארבעה ימים עד שנמצא לה בית. בינתיים קראנו לה בלה, והיא הלכה אחרינו לכל מקום, גם בתוך הבית. אבל הימים חלפו והצטרפו לשבועות ולא מצאנו משפחה שתאמץ אותה. כבר חשבנו להעביר אותה לאחת העמותות אבל באותה שבת שבה עמדנו לנסוע לעמותת "חבר על ארבע", היינו מוכנים להישבע שראינו דמעה בעין שלה, והחלטנו שמגיעה לה קצת מנוחה.

לקח לבלה הרבה זמן להירגע מכל הפחדים, להבין שיד מורמת היא לא יד מכה, ולאט לאט היא התחילה "לתרום את חלקה". פעם היו אלה גורי חתולים כמעט בני יומם שמצאנו, שהיא היתה זו שטיפלה בהם – ליקקה אותם והעניקה להם את החום האמהי שהיה הכרחי להצלתם, פעם היא הצילה קשיש משוד – הוא חזר מהבנק וגבר צעיר עקב אחריו וניסה לחטוף לו את התיק, ובלה, באינסטינקט מדהים, התחילה לנבוח ולרוץ אחר הצעיר, שנמלט מהמקום. פעמים אחרות, עשרות אם לא מאות פעמים אחרות, זאת פשוט האהבה האינסופית שיש בה.

בחודשים האחרונים החלה בלה הולכת לאט יותר, ולפעמים היתה מועדת במדרגות או בירידה או בעליה ממדרכה. מרחקי הטיולים עמה הלכו והתקצרו, וגם הראיה והשמיעה שלה כבר לא היו כתמול שלשום. אבל לבה הגדול והחם המשיך לפעום.

לפני כשבוע, רגליה האחוריות הפכו משותקות והיא לא יכלה עוד לצאת מהבית. סעדנו אותה במיטתה. הבאנו לה את הנשנושים האהובים עליה. ליטפנו אותה. ולא משנו מצדה. ובלה, שכבר בקושי הצליחה לזוז, נותרה ערנית ואצילית. פרוותה בוהקת כתמיד, ועיניה קשובות ורכות.

ביום שבת שעבר היא הפסיקה לאכול. ולמחרת כבו עיניה. בלה מתה למגע יד מלטפת.

לקחנו את חפירה, וקברנו אותה מתחת לעץ לא הרחק מהים. ומאז לא הפסיק לרדת גשם.

אתמול השמש הפציעה, ויחד איתה עלו בזיכרוני מילותיו של בן דמותה הבדיוני של בלה – התרנגול פדרו מהספר בינת השכוי – שנהג לומר: "פרוש זרועותיך רחב ככל שתוכל, וחבק כל מה שתוכל להקיף".

כי כזאת היתה בלה.


 

פורסם במקור בסתיו 2008

אוהבים? תרמו להכל שקרים

Flattr this
איך היית רוצה להגיב

להגיב

*