ארץ אוכלת יושביה

ומה אם זה נכון? ואם חריקת הבלמים, ואחריה רעש ההתנגשות, והסירנה של האמבולנס אחר כך, אינם אלא אסוציאציה שרירותית? כמו חתול שחור שחצה את דרכך בבוקר ואסון שהכה בך בערב.

ומה אם גישושי האצבעות, ואחר כך הנשיקה הראשונה, והאהבה הבוערת שבאה אחריה, הם רק רצף אקראי של אירועים, שכל ניסיון לסדר אותם על פי תבנית של סיבה ותוצאה נידון מראש כישלון?

ואולי אנחנו לבד. מרחפים בין משק כנפי פרפר לסופת טורנדו בצדו השני של העולם. בלתי תלויים. מסתובבים על ציר משלנו. בלי הֶקשר, זמן או מקום. כמו עץ זית שנעקר ביום שישי, קטע בחומת הפרדה שנבנה בשבת, ופיגוע ביום ראשון.

כמו רעם התותחים, ואחריו העשן המיתמר מעבר קווי האויב, ואז גופות הילדים המרוטשות.

ואולי באמת אין טעם לנסות להבין את פשרם של דברים. אין טעם לרקום חלומות או לפעול לתיקון עולם. וכל שנותר הוא לקבל את המציאות כפשוטה. להשלים עמה בשלווה, כמו כלב זקן בזרועות בעליו, רגע לפני המתת חסד.

אוהבים? תרמו להכל שקרים

Flattr this
איך היית רוצה להגיב

להגיב

*