מה היה חושב גי דבור על פוקימון גו?

לאחרונה התמלאו הרחובות בסיטואציוניסטים, לאחר שמשחק הסלולר "פוקימון גו" שיגר לגיונות של שחקנים לשיטוטי "סחף" (dérive בצרפתית) – המונח שטבע חלוץ ההגות הסיטואציוניסטית, גי דבור, לפני 60 שנה.  

אם ההשוואה הזו נראית לכם מופרכת, קראו שוב את התיאור של דבור לכלי הפסיכו-גיאוגרפי "סחף":

"כשאדם אחד או כמה, מתמסרים לסחף, הם מוותרים למשך זמן פחות או יותר ארוך, על סיבות לתנועה ולפעולה שהם מורגלים עליהם, על היחסים, על העבודות ועל הבילויים שלהם, כדי לתת לעצמם להיענות לפניותיו של השטח ולמפגשים שהוא טומן בחובו. תפקידו של השרירותי כאן הוא פחות מהותי ממה שניתן לחשוב: מנקודת המבט של הסחף, לערים יש תבליט פסיכו-גיאוגרפי ובו זרמים קבועים, נקודות קבועות, ומערבולות המקשות על הכניסה ועל היציאה של אזורים מסוימים של מצוקה".

כל מי שהורידו את "פוקימון גו" יודעים בדיוק איך זה. זה משחק מטורף. האפליקציה מרוקנת לך את הסוללה וזוללת נתונים, והשרתים שלה כל הזמן סובלים מעומס יתר. אבל למרות כל המגרעות, המשחק מצליח – לפחות זמנית – להוציא אתכם לשיטוטים בנוף עירוני שקסמו שב אליו, מקום שבו מפלצות צצות ברחובות מוכרים ושבו ציוני דרך משמשים למטרות חדשות לפי הגיון של יקום מקביל.

הביטו בצילומים שמשתמשי פוקימון מפרסמים.

ציפור דודו עומד מחוץ לסניף רשת KFC; פסיידאק יושב על קרקעית אקווריום. שני זקנים מתהלכים מבלי דעת בנתיבו של ייצור מאיים כפול מגודלם. זה היופי במציאות הרבודה של "פוקימון גו" – הוא הופך מקומות שאנחנו מכירים לבלתי מוכרים ומעניק להם תכלית חדשה.

"אנחנו משתעממים בעיר", כתב איוון שצ'גלוב במאמרו "נוסחה לאורבניזם חדש". "מקדש השמש אינו קיים יותר. בין רגלי עוברות האורח הדאדאיסטים חיפשו מפתח ברגים והסוריאליסטים גביע בדולח. זה אבוד… אנחנו משתעממים בעיר, צריך להתאמץ מאוד כדי לגלות מסתורין על שלטי החוצות… מחלת נפש שוטפת את הפלנטה: בנאליזציה".

אפשר לומר שהמציאות הרבודה של "פוקימון גו" מציעה חלופה להורדה של בנאליזציה זו, ומציגה בפני השחקנים זו לצד זו את העיר כפי שהיא ואת העיר כפי שהיא נחלמת. זה גם הסיבה לשלל העדויות המדהימות של אנשים שסובלים מדיכאון ומחלות נפש אחרות על האופן שבו המשחק גורם להם לצאת מהבית ולהתרועע עם אנשים אחרים.

ראו למשל את הצילום הבא בו נראים עשרות שחקני פוקימון שהתאספו בשעה 11 בלילה ביום שישי על מדרגות הספרייה העירונית בעיר מלבורן באוסטרליה, לאחר שפותו להגיע לשם על ידי מספר "פיתיונות" פעילים – גירסת המשחק למה שדבור כינה "זרמים, נקודות קבועות, ומערבולות".

בניין הספרייה הוא יצירה ארכיטקטונית יפיפייה בעלת עבר עשיר ומרתק. אבל תושבי מלבורן מקבלים אותו כמובן מאליו, וצעירים ככלל לא מבלים שם בימי שישי בערב. אבל פתאום הוא הפך למקום מפגש של קהילה זמנית, בלתי נראה בעיני עוברים ושבים שאינם משחקים פוקימון.

אבל כמובן שזה רק חלק מהסיפור.

"אם תבקרו באתר מפעל הטקסטיל טרייאנגל בזמן שאתם משתמשים בפוקימון גו", צייץ שחקן ניו יורקי לפני כמה ימים, "תקבלו שלושה פוקדורים בחינם".

דבריו תמצתו חלק מתחושת אי הנוחות שחשתי בעודי מסתובב ברחבי מלבורן וצופה בעיר הוירטואלית שצומחת לצד העיר האמיתית. המערכת משלבת נקודות ציון מוכרות – בניינים, פסלים, אנדרטאות וכו' – לתוך מערך המשחק שלה, ומחליפה אותם בתחנות עצירה (Pokéstops) ובמכונים (Gyms).

מצד אחד, זה מגניב – פתאום, בבר הישן ליד הבית שלך מתגוררות מפלצות. מצד שני, יש משהו קצת מעליב בהחלפת סיפורים היסטוריים אמיתיים ומיוחדים במיתולוגיה תאגידית שמגלגלת מיליארדי דולרים. קרוב ל-150 בני אדם איבדו את חייהם כאשר מפעל טרייאנגל נשרף עד היסוד, ומותם המיותר לחלוטין נגרם כתוצאה מתנאי העבודה הזוועתיים בענף הטקסטיל. הטרגדיה הפכה לרגע מכונן בתנועת העובדים בארה"ב, ושם המפעל הפך לסמל של רדיפת בצע של מעסיקים.

אבל עכשיו, הוא שלושה פוקדורים בחינם.

אפשר גם לומר, אם כן, שאפילו שהמשחק גורם לשחקנים לצאת לשיטוטי "סחף", הוא גם מספק המחשה יוצאת דופן לתופעה שאותה ביקר דבור.

"מכלול החיים של חברות ששוררים בהן תנאי הייצור המודרניים, נראה לעינינו כהצטברות עצומה של ראוות", הוא כתב. "כל מה שנחווה במישרין, הורחק לכלל ייצוג".

דבור מדגיש במיוחד את יכולתה הבלתי רגילה של העיר המודרנית להרוס את עברה שלה. "'הערים החדשות' של הפסאודו-איכרוּת הטכנולוגית", הוא טוען, "מטביעות בבהירות בפני הקרקע את הנתק מהזמן ההיסטורי שעליו נבנו; סיסמתן עשויה להיות: 'במקום זה דבר לא יקרה לעולם, ודבר מעולם לא קרה'. ומכיוון שההיסטוריה, שהיתה אמורה למצוא את גאולתה בערים, טרם נגאלה – הרי שהכוחות של היעדר ההיסטוריה החלו להרכיב בה את הנוף האקסקלוסיבי שלהם".

מציאות רבודה אולי מאפשרת הזרה של הבנאליות העירונית אבל היא עושה זאת על ידי התנחלות בעולם הפנטזיה בשירותו של מיתוג רב-לאומי: אין דבר שמייצג יותר את "הכוחות של היעדר ההיסטוריה" מאשר מיתולוגיה מתוכננת שהתגבשה בזכות שנים של שיווק תאגידי.

אולם למה שזה יהיה אחרת? בנאליזציה קפיטליסטית משתלטת באופן בלתי נמנע על כל ביקורת אסתטית על בנאליזציה קפיטליסטית, בעוד שאוּטוֹפְּיָה ודִּיסְטוֹפְּיָה תמיד נמצאות זו בצילה של זו.

ובכל זאת יש משהו מאוד מפתה במשחק שמעורר, ולו לרגע, צורה חדשה של אורבניזם שבה הגה שצ'גלוב:

"האדריכלות של מחר תהיה אמצעי לשינוי התפיסות הנוכחיות של זמן ומרחב. היא תהווה בד בבד אמצעי ידע ואמצעי פעולה. קומפלקסים ארכיטקטוניים יהיו ניתנים לשינוי. הופעתם תשתנה כליל או חלקית בהתאם לרצונות הדיירים".  

האם זה איננו החזון שהופך את "פוקימון גו" לכה ממכר – ההצצה החטופה לעולם כפי שהוא יכול להיות?

אוהבים? תרמו להכל שקרים

Flattr this
איך היית רוצה להגיב

להגיב

*