כאמור

הדברים יקרו. זה ידוע. כך קרה וכך יקרה. רעידת אדמה, פצצת אטום, מחלת סרטן. בחירות שגויות, פרידות מדממות, ערגות מוזנחות, בכי דורות, שיגרה המכלה ימים. אסונות הטבע ונפלאותיו. הילדים יחיו, ימותו, או שלא ייוולדו בכלל. האב והאם ימותו גם כן. האני. בינתיים מסיחים את הדעת. המשכורת החסרה, החובות, האשמות, העיתונים האלה, הטענות, פרשנויות המוח החרוץ, הפרסומות, האומללות, המה נאכל הערב, השאיפות, ההישגים, המה הוא אמר, המה אמרה ההיא. וזה עובד, אז ממשיכים. בזאתי וזאתי מהפינה בקומה שנייה שאוספת בכל יום בקבוקים ריקים בעגלת תינוק במקום תינוק ומוכרת אותם בחמש עשרה אגורות למישהו, ביושב ראש של החברה הממשלתית למשהו הנבצר מהבינה שמשתכר חמישים ושמונה אלף ש"ח לחודש חוץ מכל השאר, במישהי מוכרת שבוכה כמעט בכל לילה או מתי כי ככה וככה, בכל הוכו' הזה. ככה זה. יום קשה. יותר מדי דעת. יום צפוף. כזה שנחיה ונשכח, בעת ובעונה אחת כמו שאומרים.

(ומספרים על הרבי מלושביץ, שהיה ידוע בדלותו בכל הקשור לצורכי ומצרכי העולם הזה אך בעושרו הרב בכל השאר, שהיה מהלך בערב שבת אחד חזרה ללושביץ מווילנה ומכיוון שנטתה השמש לפאתי מערב החליט לעזוב את דרך המלך, לקצר את דרכו ולהילך בשביל העובר ביער סבוך. משמיהר בו והגיע לקרחת יער פגע בו ליסטים.

אמר לו תן לי את עגלתך. אין ברשותי עגלה, אמר לו הרבי. תן לי את תכשיטיך דרש הליסטים, אין ברשותי כל תכשיט ענה הרבי. ובכן, תן לי את צרור מעותיך, אין ברשותי צרור מעות. אם כך אקח לי את נעליך אשר לרגליך. והסיר את נעלי הרבי ופנה ללכת. אל תלך עדיין, קרא אחריו הרבי מלושביץ, חב אנוכי לך תודה. שב על עקבותיו הליסטים ותמה. הרי הותרתי אותך חף מנעליך ביער עבות, כיצד זה חב אתה תודה לי? ענה הרבי ואמר: בזמן שהיו נעלי על רגלי ממהר הייתי להגיע לביתי לפני כניסתה של השבת ושרוי הייתי בעוגמת נפש שמא לא אספיק, אך עתה, משנטלת ממני נעלי ואין ביכולתי להרחיק מעבר לקרחת יער זו, הרי שכבר אינני ממהר כלל וכלל ונחה נפשי).

אוהבים? תרמו להכל שקרים

Flattr this
איך היית רוצה להגיב

להגיב

*