מדינת ישראל הארורה, תקומתך בדם וסופך לחורבן

הייתי בן שבע או שמונה כשסבתא שיקרה לי בפעם הראשונה.
מכרה לי סיפור על ילד שנולד לה קצת לפני אבא שלי, ונעלם.
אני שהייתי בסך הכל ילד קטן ומאוד אהבתי אותה, האמנתי לכל מילה.
בהמשך בכלל הסתבר שזה הילד השני שנעלם לה, לטענתה כמובן,
ואני עדיין לא הבנתי שהיא משקרת.
בשנים שעברו מאז, גיליתי שיש אלפי שקרנים כמותה (אגב, כמעט כולם תימנים), ושכנראה כולם גם תיאמו ביניהם את הסיפורים, לא יודע מתי, אולי במחנה חאשד לפני העליה לארץ.
כנראה חשבו איך לעקוץ את המדינה, אז החליטו לספר שנעלמו להם ילדים ולקוות לפיצויים.
לא ייאמן מה אנשים יעשו בשביל כסף,
טוב נו למה אפשר לצפות, תימנים…

אבל לא הלך להם,
שיטת "מצליח" לא הצליחה הפעם.
שלוש וועדות חקירה בדקו והגיעו למסקנה שלא היו דברים מעולם.
סבא וסבתא שלי, שני שקרנים,
הם ועוד אלפי הורים כמותם,
כך קבעו הוועדות.
(ועוד איזה שקרים, ריבונו של עולם!)

והאמת, חשבו אתם בהיגיון,
באמת נראה לכם שדבר כזה היה יכול לקרות?
נראה לכם הגיוני שנעלמו אלפי ילדים סתם כך והאדמה לא רועדת מאז ועד היום?
נראה לכם הגיוני שאם הסיפור הזה היה קורה באמת, לא הייתם לומדים על זה ב"תולדות הציונות"?
כל בר דעת מבין שזה קשקוש מוחלט, סתם ניסיון עלוב לסחוט כספים מהממסד (אולי הם קינאו במקבלי השילומים).

האמת שעכשיו רוב השותפים לתרמית כבר נפטרו, כולל סבא וסבתא.
לפחות לא ישקרו יותר.

***

אז ככה.
בשנות ה-40 וה-50 הועלמו במזיד וביד ממסדית מכוונת אלפי ילדים ממעברות, מרפאות, בתי חולים, בתי ילדים ועוד.
לא ידוע מה עלה בגורלם,
הוריהם לא ראו יותר ילד או גופה או קבר.
החקירות השונות (לא של הממסד כמובן) מעלות שחלקם נמסרו לאימוץ, על חלקם בוצעו ניסויים רפואיים, וחלקם נפטרו.
שיהיה ברור, קיימות אלפי עדויות בנושא, בכולן חוזר אותו דפוס.
קיימות גם עדויות על מאבקים פיזיים על ילדים, שבסופם הילד נשאר בידי האם (עדות אחת כזאת שמעתי בעצמי).
מדינת ישראל הרשמית מתכחשת לסיפור, ושלוש וועדות חקירה קבעו שההורים שקרנים.

לסבא וסבתא שלי נעלם בן אחד, גמליאל, בסוף שנות ה-40, ובן נוסף, אמנון, בתחילת שנות ה-50.
בשנות ה-60 עברה סבתי אשפוזים פסיכיאטריים כי לא הצליחה להתמודד עם האובדן. במשפחה התביישו לדבר על זה. אני לא חושב שיש במה להתבייש.
עשרות שנים אחרי, סבתא שלי עדיין הייתה משאירה את כל התריסים בבית פתוחים, ביום ובלילה, בקיץ ובחורף, כדי שאם מישהו מהם יחזור, שלא יחשוב שאין אף אחד בבית.

לאורך כל שנות נעוריי,
אבא שלי לא היה נרדם עד שהייתי מגיע הביתה, גם כשזה היה לפנות בוקר,
– "תובל, זה אתה?"
– "כן"
– "לילה טוב"
לקח זמן עד שנפל לי האסימון למה זה ככה.

אחרי הברית של גלעד, בני האחרון, דודתי אחות אבי ניגשה אלי, חיבקה אותי ובכתה, "רציתי שתקרא לו בשם שמתחיל בגימל, אבל התביישתי לבקש".
גמליאל, אח שלה, עדיין יושב לה בראש בכל יום, בכל שעה.

60 שנה אחרי,
חיים את הטראומה,
והאובדן עדיין מהדהד.

***

מדינת ישראל הארורה,
תקומתך בדם וסופך לחורבן.

אוהבים? תרמו להכל שקרים

Flattr this
איך היית רוצה להגיב

להגיב

*