תמצית היום שהיה – בארץ משוגעת

יום השואה, אוטובוס לאריאל, מאבטח שעולה לאוטובוס מבקש רק ממני להזדהות, המאבטח ערבי, גם נהג האוטובוס ערבי, אני לא מזדהה – "או שכולם מזדהים, או שאף אחד לא יזדהה", חייל אוחז בנשק מתלונן שאני סתם נודניק שמעכב את כולם, עולה חדשה מרוסיה צועקת שאם בעלה היה באוטובוס הוא היה הורג אותי במכות, איש בן 70 ללא שיניים מסביר שגם לו עשו את זה ושאני משוגע שאני מתנגד לדבר הזה, הנהג הערבי והחייל החמוש מתאחדים נגד הנודניק שמסרב להזדהות מטעמי צבע, הנהג הערבי צועק ומנפנף בתעודת זהות כחולה : "הנה, מה הבעיה להזדהות", ואני עונה לו מאחור, בגלל הגישה הכנועה שלך העם שלך כבוש כבר 66 שנים והנחמדות הזאת שלך לא תיצור לך שוויון, המאבטח הערבי מזמין שוטר, מגיע שוטר רוסי, אלכסי, סוגיית ההזדהות פחות עניינה אותו. הוא רק רצה שהאוטובוס ימשיך בנסיעה. "אתה מסרב לעיכוב, אתה עצור", כמובן רגע לפני שאני פותח מצלמה, לפי הנוהל המוכר לשמצה, כיפוף יד לאחור בכח, אזיקים על הידיים, יורדים מהאוטובוס, אלכסי מוריד ממני את האזיקים, מציע מים, לוקח אותי לתחנה, בכניסה לתחנה שוטר אחר מברך על הפעילות נגד הבנקאים, "תמשיך כך, אישתי מעריצה שלך", אלכסי נותן לי לבקשתי, שתיים שלוש לחיצות בגב, היכן שכופף את ידי השמאלית, הוא גם מארגן לי קפה ומקיים דיון פוליטי, הולכים יחד לחוקר שמדגיש בעצמו שהוא תימני, אלכסי עוזב את החדר אבל לפני שהולך נותן לי כרטיס ביקור אישי עם הטלפון הסלולרי שלו, החוקר התימני אומר: גם אותי בודקים כל הזמן בגלל שאני כהה, אני משיב: אז אתה מסכים לזה ואני לא, שוטר כהה עור נוסף נכנס במקרה לחדר החקירות, החוקר שואל גם אותו על העניין הזה שבודקים אותו, הבחור משיב: כן, בודקים אותי כל הזמן ואני גם נותן את תעודת הזהות אבל אני מתעצבן, אני עונה לו: "שאני לא מזדהה וכך לא מתעצבן. זה רק לוקח ממני שעתיים שלוש, אבל לא את כבודי כאדם, ושאחרי החקירה אשאר שלם בנפשי", החוקר מסיים עם השאלות, עוד שיח פוליטי קטן על פרופיילינג ועל כך שהוא אינו רוצה בדמוקרטיה, יוצא מהתחנה בלי חתימה על ערבות כלשהי,לוקח אוטובוס בחזרה לתל אביב, נכנס ל"מזנון", שם אני תמיד זוכה לפינוקי מזון מיוחדים וחיזוקים חבריים לדרך, פוסע ברגל בשדרה הביתה, נהג מונית צועק מהכביש: "נו, אין איזו פרובוקציה היום ?" ואני משיב: היום אני כבר אחרי המעצר, הוא צועק: "התרגלת כבר אה?", ואני מסנן לעצמי: "ה' מעוזי, מה יעשה לי אדם". ממשיך לנוע בנתיב הגזירה שהונחתה עלי. דרך שלרגע מניחה על ידיי אזיקים ורגע אחרי מרעיפה חיזוקים. דרך שלרגע מעמידה התנגדות ורגע אחרי מייצרת חיבור. דרך קשה וקלילה בו זמנית. דרך בה אני עייף וטעון אנרגיה בו זמנית. דרך של אמונה ותסכול – בו זמנית. דרך שאת כרטיס המסע בה, לא הייתי מחליף עם איש. עכשיו ברשות מוריי ורבותיי, זמן לדרינק.

אוהבים? תרמו להכל שקרים

Flattr this
איך היית רוצה להגיב

להגיב

*