איך הרגשתי כשהאכילו אותי בכפייה בכלא

במאמר שפירסמה בשנת 1913, תיארה פעילת זכויות הנשים הבריטית סילביה פנקהרסט כיצד הואכלה בכפייה לאחר שפתחה בשביתת רעב בכלא. פנקהרסט, שנודעה גם בעמדותיה הפציפיסטיות-סוציאליסטית ובפעילותה האנטי-קולוניאליסטית, נאסרה באותה שנה מספר פעמים עקב פעילותה בתנועה הסופרג'יסטית, ובמהלך חייה נכלאה לכמה תקופות מאסר שכללו שביתות רעב והאכלה בכפייה.

מסמכים שפורסמו על ידי ממשלת בריטניה בשנת 2005 הראו עד כמה האחראים על הטיפול במאסרה של פנקהרסט נקטו באמצעי זהירות כדי למנוע ממנה למות בבית הכלא משביתת הרעב, מכיוון שהיו מודעים לכוחה כסמל פוליטי.

אחד המסמכים מתעד כיצד רופא שנשלח לכלא כדי להעריך את מצבה, המליץ להפסיק להאכיל את פנקהרסט בכפייה. "אני רוצה להבהיר שלא ההאכלה בפועל היא שמעמידה את חייה בסכנה, אלא ההתרגשות המנטלית שהיא מפתחת לקראת, במהלך ולאחר כל האכלה כזו, יחד עם ההתנגדות המאומצת היא תמיד מפגינה", כתב הרופא.  

להלן תרגום קטע מתוך מאמר שפירסמה פנקהרסט במגזין "מקלור" בארה"ב באוגוסט 1913, ואשר בו תיארה את תחושותיה בעת שהואכלה בכפייה בכלא.

 

 איך הרגשתי כשהאכילו אותי בכפייה בכלא 

 

בבוקרו של היום הראשון של שביתת הרעב שלי, בערך בתשע וחצי, בא הרופא וראה שלא נגעתי בתה עם לחם וחמאה שהביאו לי לארוחת בוקר. הוא הצביע עליהם ואמר: "האם לא תסכימי לשקול מחדש את החלטתך?". "לא", עניתי. אז הוא בדק את הדופק שלי והקשיב לפעימות לבי, והלך לדרכו.

ב-12 בצהריים סוהרת הביאה לי בשר קצוץ, תפוחי אדמה וכרוב, וקצת פּוּדִינְג חלב. בשעה חמש הגיעה ארוחת ערב – לחם, חמאה, ביצה וכוס חלב. לא נגעתי בהם, ורק ישבתי במשך שעות וקראתי את התנ"ך. לא היה לא דבר לעשות מלבד זאת.

כך חלפו להם יומיים. הרגשתי קצת רעבה כל הזמן, אבל לא רציתי ולו לרגע לאכול פירור. היה לי קר מאוד – אני מניחה שגם בשל הצורך במזון וגם מכיוון שהטמפרטורה בתא היתה מאוד נמוכה, וצינור המים החמים – שהיה מקור החימום היחיד – הפיץ חום מועט בלבד. ישבתי כשרגלי על צינור המים החמים, לבושה בשמלת צמר, סוודר צמר סרוג, מעיל בד ארוך, עם כפפות צמר עבות על ידי; ועדיין היה לי קר.

בבוקר היום השלישי נלקחתי החוצה למסדרון כדי להישקל, וכעבור זמן מה הגיעו שני רופאים לתא שלי כדי להקשיב שוב לפעימות לבי. הם שאלו: "האם תאכלי את המזון שלך?" ואז, כשעניתי "לא" – הם אמרו: "אז נותרה לנו רק אפשרות אחת – הזנה בכפייה".

הם הלכו. רעדתי מזעם והתמלאתי בפחד ואימה, אך הייתי נחושה להיאבק בכל כוחי ולמנוע בדרך כלשהי את הניסיון להאכיל אותי בכפייה. לא ידעתי מה לעשות. רעיונות התרוצצו בראשי, אולם נדמה היה כי אף לא אחד מהם מעשי.

אספתי בתוך בד קטן את נעלי ההליכה שלי, את מברשת השיניים והמסרק שקיבלתי בכלא ודברים נוספים, והנחתי אותם לצדי בשעה שנעמדתי תחת החלון כשגבי צמוד לקיר.

תכננתי להשליך את החפצים הללו לעבר הרופאים אם הם יעזו להיכנס לתא כדי לענות אותי. אבל, כשדלת נפתחה, הופיעו בה שש סוהרות, ולא יכולתי להביא את עצמי להשליך לעברן את החפצים, אם כי פגעתי באחת מהן קלות כשהן כולן אחזו בי בבת אחת.

נאבקתי בכל כוחי, אבל הן היו שש וכל אחת מהן היתה גדולה וחזקה ממני בהרבה. עד מהרה הן השכיבו אותי על המיטה והצמידו אותי אליה בחוזקה בכתפיים, זרועות, ברכיים וקרסוליים.

ואז הרופאים התגנבו מאחור. אחד מהם תפס אותי בראשי וניסה לפתוח בכוח את הפה שלי. הצמדתי את שיני והידקתי את שפתיי מעליהן בכל כוחי. הנשימות שלי היו כל כך מהירות שהרגשתי שאני הולכת להיחנק. הרגשתי את אצבעותיו מנסות לפשק את השפתיים שלי – לחדור פנימה – ואת רסן המתכת שאמור להשאיר את פי פתוח, מתחכך בחניכיים שלי בחיפוש אחר מרווח בין שיניי כדי להדק את הרסן.

הרגשתי שאני משתגעת, הרגשתי כמו חיית בר אומללה שנלכדה במלתעות מתכת של מלכודת. הזזתי את ראשי בניסיון לשחרר אותו, אבל הם היו שניים שאחזו בו. הם היו שניים שפערו בכוח את פי. הנשימות שלי הפכו לתכופות ובקע ממני מעין צרחה עמוקה שהלכה והתחזקה. שמעתי אותם אומרים: "הנה יש פה מרווח".

"לא, הנה אחד טוב יותר – המרווח הרחב הזה כאן".

ואז הרגשתי את מכשיר המתכת מוצמד לחניכיים שלי, חותך בבשר, מפלס בכוח את דרכו. ואז באמצעות סיבוב בורג, המכשיר פער בהדרגה את לסתותיי. זה הרגיש כאילו השיניים שלי נעקרות; אבל התנגדתי. הצמדתי את החניכיים המדממות והאומללות שלי כנגד המתכת בכל כוחי. עד מהרה הם החלו להחדיר צינור גומי לגרוני.

נאבקתי בפראות, וניסיתי להדק את השרירים כדי לחסום את הגרון שלי. הם הצליחו להחדיר את הצינור, אני מניחה, אם כי לא הייתי מודעת לדבר מלבד מאבקי הזועם, כי שמעתי לבסוף את אחד מהם אומר, "זהו הכל"; והקאתי את נשמתי כשהצינור יצא.

הם הותירו אותי על המיטה מותשת, מתנשפת ומתייפחת. אותו הדבר קרה גם בערב; אבל כבר הייתי עייפה מכדי להיאבק זמן רב כמו בפעם הראשונה.

יום אחרי יום, בוקר וערב, זה היה אותו המאבק. הפציעות בפה שלי הלכו והתרבו; החניכיים שלי דיממו ללא הפסקה בזמן שפערו את פי בכוח, וגם חלקים אחרים בפה שלי נפגעו.

לעיתים קרובות התעורר בי רצון לצרוח, ולאחר שהם הלכו נהגתי לבכות ביבבות עזות ובלתי נשלטות; ולפעמים שמעתי את עצמי, כאילו הייתי מישהי אחרת, אומרת דברים שוב ושוב בקול גבוה מוזר.   

לפעמים – אבל לא לעיתים תכופות כי בדרך כלל כבר הייתי נסערת מדי בשלב זה – הרגשתי את הצינור חודר לתוך הקיבה. התחושה היתה מבחילה. פעם אחת, כשנדמה היה שהצינור פגע בחזה שלי בזמן ששלפו אותו החוצה, ליוותה אותי כל הערב תחושת לחץ בחזה, וכשהלכתי לישון התעלפתי פעמיים. כתפיי והגב שלי כאבו מאוד בלילה שאחרי הפעם הראשונה שהאכילו אותי בכפייה, ולעיתים קרובות מאז.

אבל גרועה לאין ערוך מהכאב היתה תחושת ההשפלה, התחושה שהמאבק החוזר ונשנה נגד הזוועה הזו מורט את עצביי ושובר את יכולת השליטה העצמית שלי.

על כך יש להוסיף את ההכרה הכואבת כי בני האדם הללו שעינו קורבנות כמוני, מילאו את תפקידם מכורח ומתוך חשש שיפוטרו, תיעבו את משימתם וריחמו על הקורבן של מעשיהם, ורבים מהם הבינו את מאבקו של אותו קורבן ואף הזדהו איתו.

אוהבים? תרמו להכל שקרים

Flattr this
איך היית רוצה להגיב

להגיב

*