רק לב מת מבדיל בין דם לדם

זה התחיל בכפר, בנעלין.

למעשה זה התחיל קילומטר קודם, בדרך העפר הכחושה שמטפסת אליו, למרגלות הטרסות הסלעיות ופיתולי הנחלים היבשים. הקיץ פרץ בזעם את שערי עונת המלקוש, ואיתו פרצו בשנה ההיא בנעלין גם ההפגנות. שרה, שביקרה בו לפניי, סובבה ראשה מהמושב הקדמי. "משני צדי הכביש הראשי יש אטליזים ששוחטים באוויר הפתוח, ממש על אריחי הכניסה," הזהירה, "אז כשנעבור לידם נסה לא להסתכל".

עצה תמוהה, השבתי לעצמי. מחשידה. האין כל סיבת הימצאותנו כאן, על דרך זו – מילולית, אך גם כללית יותר, ופוליטית – היא סירובנו להיות כמי שמסיטים מבטם מן ההרג ומן העוולה?

תפילת הט'הר שקעה ברכסים, והשמש הדביקה את צלנו אל סוליות הנעליים. התחלנו לצעוד ממרכז הכפר דרומה, בכיוון ההתנחלות חשמונאים, והנה לימיננו, בפתח אחת החנויות הצרות, עגל כבד-גוף תלוי הפוך, כמו היה שבוי מלחמה, רגליו האחוריות כפותות בחבל גס אל קרס פלדה. השסע בגרונו מהביל, מעטה נוזליו מבריק באור השמש, חושף גווני ארגמן ושני, אדומים כסגולים. הדם בתעלת הבטון מתחתיו מתערבב עם עטיפות חטיפים דהויות ובדלי סיגריות שנקלעים בדרכו זו האחרונה.

אינני יודע אם היה עדיין בחיים כשראשוני הצועדים חלפו על פניו ההפוכות. וגם אם כן, כיצד יכול היה להבין שסיסמאות שלטינו קראו, מכל הדברים, דווקא לקץ ההרג, לקץ העוולה? "לגבי שנאה ורדיפות הכל שווים, כבני אדם ככלבים", כתב ש"י עגנון, ונזכרתי בזה, והבטתי בחטף בעיניו העלוטות והכבויות, כמיטב הקלישאה; אלא שהן לא אמרו דבר ולא שאלו מדוע. מותו היה כה חסר משקל, כה מובלע, עד שהעיניים היחידות שאמרו ושאלו היו שלי. אכן, נאמר כבר לפניי שאינך מתוודע לטיבך האמיתי טרם ראית בבואתך משתקפת על-פני עין לא אנושית.

זה נגמר בתל אביב, כחצי שנה אחר כך.

הימים ימות "עופרת יצוקה", וחבריי ואני מחלקים כהרגלנו עלוני זכויות בעלי-חיים במרכז העיר. צעיר דתי החל שופך חמתו על העיסוק ברווחת מפריסי-פרסה במקום ברווחתם של תושבי הדרום, ומיד אחריו, כאילו היה העניין כולו מתוסרט ומוסרט, הגיחה פעילה אנרכיסטית שהטיחה בנו את אותם ניסוחים בדיוק – אותן הברות מוטעמות, אותם פעלים, אפילו באותו מנעד רגשי – על דאגתנו הנתונה לחיות (המילה 'חיות' מתחככת בגרונה, כקללה) ולא לתושבי עזה הנצורה.

"התחלתי לנתח את משנתו של מרקס מנקודת מבטן של החיות", מספר ג'ורג' אורוול בהקדמה למהדורה האוקראינית של חוות החיות, בה ארג כלאחר יד תובנות משהותו בקרב חקלאי בריטניה, וממשיך: "עבורן ברור שהרעיון של מלחמה מעמדית בין בני-אדם אינו אלא אשליה גמורה, שכן בכל עת שנדרשו לנצל חיות, חברו נגדן כל בני-האדם כאיש אחד". האין תובנה זו מהדהדת כקול מצוות תוכחה גם באשר למלחמות הלאום שלנו?

"ראשית נשים קץ לעוול בקרב בני האדם", קוראים במקהלה שני צדי המתרס, יהודי כערבי, איל-הון כפליט, "רק אחרי זה נתפנה לבני הבקר". אלא שמצעד העוולות בין אדם לחברו בלתי נדלה, אלמותי, מצבריה ומדחפיה של הציוויליזציה האנושית כולה. על כן הצעתם אינה הצעה כלל כי אם ויתור ששכחה בלבו. וזאת כבר אין בי. בכל אשר אביט הן שם, קו מתאר ריק, חיות בח' מחוככת, אזוקות או כלואות או שרועות על מצעי דמים. עורקיו הבצועים של עולם הלופת אותן אל ההתאבדות האטית שלו, המיילד את מותן בכל פינת רחוב, בהיסח דעת של אלימות כלכלית. איני מרגיש רשאי עוד לכווץ את יפעת הבריאה, על מגוון נשימותיה, לכדי פעימתו האחת, בודדה ורציפה, של לב מת המבדיל בין דם לדם.

אין שחרור חיות ושחרור אנשים, מעידים יוצקי השלשלאות כמו-גם מנסריהן. יש רק שחרור.

אוהבים? תרמו להכל שקרים

Flattr this
עוד באותו עניין...
לשרת את האדם
אזור הדמדומים
קומיקס למחשבה
ס. אנטי-אגו | אנונימוס
האדם
סטיב קאטס
תמונות נעות
נדב נחמני ודרור שפץ
התאומות חאלדי
אופטימיות להמונים
איך היית רוצה להגיב

להגיב

*