אני קצת משוגעת

*אזהרת טריגר: פוסט זה עוסק באלימות ממסדית כלפי חולות נפש, דיכוי של הממסד הפסיכיאטרי וניסיונות התאבדות*

*כמו כן, הפוסט הזה מעלה אצלי המון רגשות ולכן הוא כתוב באופן מבולגן ומבולבל יותר מהרגיל, וקשה להבין מה אני מנסה להגיד. מקווה שתצלחו אותו בכל זאת*

לאחרונה התפרסמה בהארץ כתבה על בעיה פסיכולוגית בשם "עשרת" שייחודית לבני עשירים. הכתבה מספרת על איתן קואץ', נער אמריקאי בן 16 שנהג בשכרות, וגרם למותם של 4 בני אדם ולפציעות קשות של 2 מחבריו. הפסיכולוג ג'יי דיק מילר איבחן במשפט את קואץ' כסובל מ"עשרת" כיוון שגדל עם משפחה עשירה במיוחד שפתרה בעיות באמצעות כסף ולא חסכה ממנו דבר, קואץ' מעולם לא למד שלמעשיו יש השלכות ולא ידע להבדיל בין טוב ורע.

בעקבות האבחון, בית המשפט האמריקאי לא גזר על קואץ' מאסר בפועל, אלא טיפול במוסד פסיכיאטרי. משפחתו ממנה טיפול במוסד פרטי בעלות 450 אלף דולר שם קואץ' יוכל ללמוד בישול, רכיבה על סוסים ועוד כל מני דברים בזמן שיטופל. המשפט הזה עורר כמה תגובות מחאה בארה"ב מאנשים שטענו שזוהי הוכחה שמערכת המשפט האמריקאית לא שוויונית. אבל לא מעניין אותי לדבר על מערכת המשפט האמריקאית, בא לי לדבר דווקא על הממסד הפסיכיאטרי.

קודם כל סיפור אישי קצר.

הייתי מאושפזת שלוש פעמים בחיי בבית החולים לבריאות הנפש גהה בפתח תקווה. פעמיים בגיל 17 (לפני חמש שנים) במחלקה ד', מחלקת הנוער, שתי הפעמים היו סמוכות ונמשכו שלושה שבועות ושבועיים בהתאמה, ופעם נוספת התאשפזתי בתחילת יולי האחרון במחלקה ה' באותו בית החולים, מחלקת מבוגרים, אשפוז שנמשך סוף שבוע אחד.

אחרי שניסיתי להתאבד בבליעת כדורים בגיל 17 אחי מצא אותי והסיע אותי לבית חולים, שם לאחר טיפול ראשוני בעודי מושפעת מ-80 כדורי שינה ניסו לדבר איתי עובדת סוציאלית ופסיכיאטר של בית החולים. לאחר שלא הגבתי פוניתי באמבולנס למיון בבית החולים גהה, שם אמר לי פסיכיאטר שמכיוון שאני קטינה יש לי שתי אפשרויות, להתאשפז מרצון, או שאאושפז בכפיה ל-24 שעות עד שפסיכיאטר מחוזי יקבע האם יש לאשפז אותי בכפיה לאורך זמן או לשחרר אותי. הוא הבהיר לי גם שבמצבי כנראה שיוחלט לאשפז אותי בכפיה. חתמתי על הסכמה לאשפוז.

אחרי שבועיים השתחררתי וכשחזרתי לביקורת כמה ימים אח"כ הוחלט לאשפז אותי שוב לשבועיים, בסופם חזרתי לבית של ההורים שלי, ובהמשך שנת הלימודים הגעתי לעתים רחוקות לבית הספר, בעיקר לבחינות בגרות ומתכונת. השנים עברו ואחרי 2 ניסיונות התאבדות סמוכים וכושלים נוספים (אני לא מאוד מוצלחת בזה, מסתבר) התאשפזתי לבקשתי מכיוון שבפועל לא היה לי שום מקום אחר ללכת אליו.

אני זוכרת את הימים הראשונים שלי במחלקה ד', כשד"ר לואיזה בולוביק, הפסיכיאטרית שמנהלת את המחלקה, ניגשה אלי ואמרה לי שאני חייב להסתפר ולהתגלח, כי אם אני לא רוצה שיראו אותי כמשוגעת, אני צריכה לא להראות כאחת. אני צריכה להראות נורמטיבית. אני זוכרת את הפסיכיאטר בבית חולים השרון שעשה לי אבחון פסיכיאטרי כמה ימים אחרי ניסיון התאבדות ושאל אותי אם אני נמשכת לגברים. אמרתי שבין השאר, והוא שאל אם גם לנשים. אמרתי שבין השאר והוא שאל אותי אם זו הבעיה העיקרית. אני זוכרת גם את הפסיכיאטר במחלקה ה' שכשאמרתי שאני ג'נדרקווירית שאל אותי מה לגבי משיכה מינית, וכשאמרתי שאני ביסקסואלית הוא אמר "אז אתה בעצם לא מחליט שום דבר? אתה צריך לקחת את עצמך בידיים".

אני זוכרת גם את הילדה במחלקה ד' שאמרה שהיא אישה מבוגרת ויש לה כוס, אבל זה נחשב לחלק מהבעיה שלה, שהיא לא מקבלת את היותה "בן" ב"מציאות". אני זוכרת שפגשתי נערות ש"מתירנות מינית" הייתה חלק מהבעיה שהממסד הפסיכיאטרי ניסה לעזור להן לפתור. אני זוכרת שישבתי במחלקה ד' בסדנת "השתלבות בחברה" שם לימדו אותנו שנצטרך להתמודד עם הבעיות שלנו ולתקן את עצמנו כדי שנוכל להשתלב בשוק העבודה ולדאוג לעצמנו.

אני זוכרת ביום האחרון שלי במחלקה ה' שיחה ארוכה אל תוך הלילה עם אחת המאושפזות, התחלנו מלדבר על הספר שקראתי, ספר שעסק בביסקסואליות, והיא סיפרה לי שהיא בדיכאון אחרי לידה. שהיא הייתה מאושפזת באשפוז יום בהתחלה ומכיוון שלא אכלה ולא שיתפה פעולה הועברה למחלקה הסגורה. היא סיפרה לי איך נכנסה להריון מתרומת זרע אחרי מאמצים בירוקרטים רבים, ושהייתה בטוחה שזה מה שהיא רוצה, ושעכשיו היא מתחרטת על זה ומרגישה שהיא עשתה את זה כי זה מה שהייתה צריכה לעשות. בהמשך היא גם סיפרה לי שהיא לא נמשכת לגברים, אבל גם לא לנשים. דיברנו על א-מיניות והיא אמרה שזה מפחיד לחשוב על הגדרות כאלה בשלב הזה של החיים ושצריך בשביל זה הרבה אומץ שכנראה אין לה.

אני זוכרת עוד מליון ואחת דרכים שהממסד הפסיכיאטרי ניסה לנרמל אותי ואת אלו שמסביבי כדי להציל אותנו ממחלות הנפש של עצמנו. בזמן שקואץ' ובני עשירים אחרים יכלו לממן מוסדות פרטיים ב-450 אלף דולר, אנחנו התמודדנו עם צפיפות ומחסור במיטות במחלקה שהובילו לכך שלפעמים האינטרס לאשפז מי שזקוקה לאשפוז והאינטרס לא לאשפז יותר חולות מכמה מיטות שיש התנגשו אלה באלה. שבזמן שהממסד הפסיכיאטרי ממציא מצד אחד מחלות כמו "עשרת" שפותרות בני עשירים מאחריות על מעשיהם, הוא עושה מאמצים להגדיל את הסמכויות שלו לכפות אשפוז ולפעול לנרמל את מי שאינה נורמלית. בעוד שלבני עשירים יש את הכלים הכלכליים לדאוג לעצמם מוסדות כמו ביטוח לאומי עושים כל שביכולתם כדי למנוע קצבאות נכות ממי שזקוקים לכאלה.

הממסד הפסיכיאטרי עוסק בשאלה במה לאבחן את החולה מבין האבחנות הפסיכיאטריות הקיימות, ואיך לרפא אותה מהמחלה שבה הממסד תייג אותה. הוא לא עסוק בלתת לחולות כלים לאבחן את הדפוסים שלהן, ולעזור להן לעבוד על הדפוסים שהן מעוניינות לשנות. הוא עוסק בדרישה מהסביבה להתנהג בהתאם למה שפסיכיאטרים אומרים שנכון, לחזק את בעלי הכוח, ולהחליש את אלה שחורגים מהמקובל. לומר לנו מה מותר ומה אסור להרגיש, ולייצר מערכת הפחדה לפיה אם לא תעמדו בסטנדרטים חברתיים מסוימים ישללו מכם חופש התנועה והזכות על גופכן. הוא לא עוסק בלהבין איך אנחנו לפעמים לא יכולות לעמוד בדרישות של המערכת מאיתנו, אלה בלדרוש מאיתנו להשתנות ככה שנעמוד בהן.

אני מאחלת לכל חולת נפש למצוא את הטיפול שהכי נכון לה. אם זה בשיטות טיפול אלטרנטיביות כמוייעוץ הדדי, או בטיפול פסיכולוגי פמיניסטי כמו שמציע מרכז אישה בשלה או קולקטיב פסיכואקטיב.

אני חולת נפש, והיה לי חשוב לכתוב את הדברים האלה כי חשוב בעיניי שנספר את הסיפורים של עצמנו, כמו שאנחנו חוות אותן וניצור שיח של חולות נפש על חולות נפש כדרך ללמוד על עצמנו שאינה דרך העיניים של הממסד הפסיכיאטרי.

מחכה לשמוע את הסיפורים שלכן.

אוהבים? תרמו להכל שקרים

Flattr this
עוד באותו עניין...
איך היית רוצה להגיב

להגיב

*