סנוב, בפלסטין כבר היית?

ב-15 בנובמבר 1988 הכריז יאסר ערפאת ברוב הוד והדר על הקמת מדינה פלסטינית עצמאית. הליגה הערבית הכירה מיד במדינה החדשה, ובתוך מספר שבועות גם הכירה העצרת הכללית של האו"ם בהכרזת המדינה הפלסטינית. היתה רק בעיה אחת קטנה. בפועל לא היה כל שטח שבו יכלה המדינה הפלסטינית לממש את ריבונותה. ולאור העובדה ששלושה מתוך ארבעה יהודים בישראל מתנגדים להקמת מדינה פלסטינית, גם לא ברור אם זה יקרה בעתיד הנראה לעין. הנה, אם כן, הישגי המדינה הפלסטינית שעדיין לא קמה.

חותמת של מדינת פלסטין בדרכון

תיירים המבקרים ברמאללה זוכים באחרונה להפתעה מיוחדת – חותמת של מדינת פלסטין העצמאית בדרכון – במסגרת פרויקט אמנות מחאה על הגבלות התנועה של פלסטינים מהגדה שמבקשים לנסוע לחו"ל.

האמן הפלסטיני יליד ג'נין חאלד ג'ראר, המתגורר כיום ברמאללה, החל באחרונה להציע לתיירים זרים המבקרים בגדה להחתים את דרכוניהם עם חותמת פיקטיבית של מדינת פלסטין העצמאית. עשרות תיירים כבר נענו להצעתו וזכו לחותמת המעוצבת בדרכונם, וחלקם עוכבו אחר כך כאשר יצאו מישראל בשל כך. לאור ההיענות, החל ג'ראר גם להדפיס חולצות עם החותמת של מדינת פלסטין.

צפו בקליפ על הפרויקט.

ג'ראר, מעצב גרפי במקצועו המגדיר את עצמו כצלם חובב, הציג לפני ארבע שנים תערוכת ביכורים של צילומיו במחסום חווארה הסמוך לעיר שכם/נבלוס. הצילומים הציגו את הסבל היומיומי של הפלסטינים עקב המחסומים וחומת ההפרדה. "זוהי ההתנגדות הלא אלימה שלי. אני רוצה להמחיש את הטרגדיה של העם שלי דרך האמנות", אמר אז ג'ראר בראיון לאתר ynet. "לא רציתי להיות פוליטי. מרבית הצילומים שלי מתעדים טבע, חיות ונופים. אבל עכשיו החלטתי גם לנסות ולהועיל לעם שלי", הוסיף ג'ראר, בן 35.

רבים אינם מודעים לכך, אולם ישראל שולטת בכל מעברי הגבול ביבשה, באוויר ובים לא רק לרצועת עזה, אלא גם לגדה המערבית. פלסטינים מהגדה שמעוניינים לנוסע לחו"ל אינם יכולים לעשות זאת ללא אישור ישראל. כך למשל, מי שמעוניין לנוסע לארה"ב צריך קודם לקבל אישור לבקר בקונסוליה האמריקאית במזרח ירושלים כדי לקבל ויזה לארה"ב.

פלסטינאוט: תוכנית החלל הפלסטינית

"אסטרונאוטים פלסטינים" היא יצירה של האמנית הפלסטינית לריסה סנסור מתוך תערוכה קבוצתית של אמנים ערביים הבוחנת מחדש את הזהות הערבית המודרנית.

התערוכה Subversion הוצגה בגלריית קורנרהאוס בעיר מנצ'סטר בבריטניה. עוד כאן.

סנסור, המתגוררת בלונדון, שיתפה פעולה בשנת 2011 עם האמנית הישראלית אורית אשרי במסגרת פרויקט הוידיאו "דרך הפלאפל", שעסק באופן שבו התרבות הישראלית הלאימה את הפלאפל והפכה אותו לסמל ה"ישראליות". הפרויקט נועד לשמש כנקודת מוצא לדיון על מחיקת ההיסטוריה והזהות התרבותית הפלסטינית על ידי ישראל. עוד על "דרך הפלאפל" כאן.

עזה-ווד: אולפני הקולנוע של עזה

אחמד אבו נאסר ("טרזן") ומוחמד אבו נאסר ("ערבי"), תאומים זהים חובבי קולנוע המתגוררים בדירת חדר קטנה ברצועת עזה, הצליחו ליצור יש מאין – פשוטו כמשמעו. בהיעדר בתי קולנוע בעזה או תעשיית קולנוע מקומית, החליטו האחים אבו נאסר בתחילת העשור להקים אולפני קולנוע דמיוניים בשם "עזה-ווד". בשלב ראשון הם ציירו כרזות של סרטים שמעולם לא נעשו

"הרעיון היה שכל מי שיראה את הפוסטר, יצטרך לדמיין את הסרט, למרות שלמעשה אין סרט כזה. בחרנו לסרטים שמות של מבצעים צבאיים של ישראל כמו "עופרת יצוקה", "ענבי זעם", "כדור הרעם" (שמו הצה"לי של מבצע אנטבה) או "גשמי קיץ", בגלל שהם הזכירו לנו שמות של סרטי מלחמה, ואז יצרנו כרזות לסרטים הדמיוניים הללו", סיפרו האחים בראיון לעיתון הבריטי "גרדיאן" בקיץ 2011. השניים חלמו בגדול, ובחלק מהכרזות שיבצו את סמל פרס דקל הזהב של פסטיבל קאן. "נהגנו להוסיף את סמל דקל הזהב לפוסטרים של עזה-ווד למרות שבקושי ידענו אז במה מדובר", הוסיפו השניים, מבלי לדעת כי חלומותים יתחילו כעבור שנתיים לרקום עור וגידים.

בחודש פברואר 2013 החליטו התאומים אבו נאסר לנסות את כוחם ביצירה קולנועית של ממש. הם הצליחו לצאת מעזה לירדן שם צילמו, ביום אחד, סרט אילם קצר בן 14 דקות בתקציב של 7,000 דולרים. הסרט "קונדום יצוק", אשר שואב את שמו ממבצע צה"ל "עופרת יצוקה" משנת 2009, מביא את סיפורם של זוג נשוי שמנסה למצוא זמן לקצת אינטימיות כאשר ברקע רעמי הפצצות צה"ל ברצועה וצרחות תינוקם הבוכה. דרכם של האחים מקולנוע דמיוני למציאות הושלמה לאחר ש"קונדום יצוק" הפך לסרט הקצר הפלסטיני הראשון מעולם שהיה מועמד לפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן.

למעשה, זה אינו הסרט הראשון שיצרו השניים. בשנת 2012 הם הפיקו סרט קצר בשם "מסע בצבעים", השואב את שמו ממבצע של צה"ל באותו שם במחנה הפליטים בלטה בשנת 2002. "זהו סרט קצר בן שבע דקות, שעוסק במחלוקת הפוליטית הפנים פלסטינית בעזה", סיפרו אז האחים אבו נאסר. "הסרט מציג את הניגוד בין העימותים שהתחוללו בין צה"ל לפלסטינים בגדה המערבית בזמן המבצע הצבאי "מסע בצבעים", לבין העימותים שהתרחשו באותו זמן בין הפלגים הפלסטינים בעזה. גם בגדה וגם בעזה היו קורבנות, אבל ההבדל היה שבעזה פלסטינים הרגו זה את זה".

הסרט, המבוים בסגנון הוליוודי, מציג שני לוחמים פלסטינים – שחזותם זהה לחלוטין (מגלמים אותם האחים התאומים) – המנסים להרוג זה את זה. בסופו של הסרט, כאשר מגיע "רגע האמת" ושניהם ניצבים זה מול זה, נכונים להילחם עד המוות, מגיח לפתע מסוק ישראלי מלמעלה והורג את שניהם. הדימוי ברור: הקרע הפנים פלסטיני בין חמאס לפתח משרת את ישראל ופוגע בכל הפלסטינים.

תעלת עזה

אורכה 61 קילומטרים. עבודות החפירה נמשכו שמונה שנים ועמלו עליהן 15 אלף פועלים. הכירו את "תעלת עזה" – פרויקט שאפתני שנולד כיוזמה אמריקאית מנותקת מהמציאות, שידעה משברים רבים, אך ברבות השנים יצר ב"אי עזה" מציאות של שגשוג, של מסחר ושל תיירות, והפך לסמל של שינוי מדיני, כלכלי ואקולוגי. צפו בסרט הסברה מטעם מרכז המבקרים של תעלת עזה ע"ש יצחק רבין.

מטרו עזה: הרכבת התחתית של פלסטין

אנשים שמבקרים לראשונה בפריז הולכים בדרך כלל לראות את הלובר או את מגדל אייפל. אחרים מחפשים מסעדות ובתי קפה. אבל מוחמד אבו סל (35), אמן פלסטיני מרצועת עזה, הלך למקום אחר. הוא ביקר בחברות תחבורה צרפתיות ובתחנות המטרו ולמד כיצד נראות מפות מסלולי הרכבות. היתה לו מטרה אחת: מטרו-עזה.

קשה לאמוד כמה מנהרות יש כיום ברצועת עזה. בהשפעה ישירה של שנות הסגר על הרצועה, המנהרות הן חלק בלתי נפרד מהכלכלה בעזה, והן משמשות להברחת נשק, אנשים ומוצרים. אבל אבו סל מדמיין לעזה עתיד שונה. הוא מעוניין להפוך את המנהרות הללו לנתיבי רכבת תת-קרקעית, על מנת לפתור את מצוקת התחבורה ברצועה.

בתערוכה בשם "מטרו בעזה", שהוצגה באולם מרכז התרבות הצרפתי בעיר, ניתן לראות את הפתרון שמציע אבו סל: שבעה קווי רכבת ו-200 תחנות בשכונות השונות של עזה. אחד מקווי הרכבת המתוכננים אמור לחבר בין סיני לרצועת עזה, וקו אחר – קו מספר אחד – יחבר בין מעבר ארז שבצפון הרצועה למעבר רפיח שבדרומה.

אבו סל אינו מהנדס, הוא רק מציע "פיתרון ויזואלי", כלשונו. מלבד מיפוי התחנות ושירטוט המפה, עיצב אבו סל גם שלט M גדול עבור המטרו, וצילם אותו ב-50 מקומות שונים ברצועה. לדבריו, רבים מהמצולמים לקחו את הרעיון ברצינות. חלקם היו ציניים, אחרים אהבו אותו, אבל "אנשים התחילו לדבר ברצינות על הנושא". לדברי אבו סל, "היו גם כמה שהאמינו שהולכים לבצע את הפרויקט הזה".

מפת התחנות שתכנן אולי לא תתממש לעולם, ואולי שלט ה-M הגדול לא יעטר את שכונות עזה. אבל אבו סל מדבר על עזה כפי שמעטים כיום מוכנים לדבר עליה. הוא מנסה לדמיין עזה אחרת, שפניה לעתיד: "החלום שלי הוא לראות את עזה כמקום שקט, יציב. אבל אני לא רוצה שהאנשים כאן יהיו מסוגלים רק לאכול, לשתות ולישון בשקט, אני רוצה שעזה תהיה מקום של יצירה, מקום פורה, שתורם לסביבתו". וגם אם מדובר עדיין בחלום רחוק, לפחות אבו סל מעז לחלום.

המנון שלום פלסטיני

אולי כל מה שצריך כדי לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני זה המנון שלום סוחף במיוחד? טים מינצ'ין מבצע המנון שלום שכתב והלחין במיוחד עבור היהודים והמוסלמים בישראל-פלסטין.

המילים ממש פשוטות: "אתם לא אוכלים בשר חזיר וגם אנחנו לא אוכלים בשר חזיר, ונדמה כי כך היו פני הדברים מאז ומעולם. אז אם אתם לא אוכלים בשר חזיר ואנחנו לא אוכלים בשר חזיר, למה שלא לא נאכל בשר חזיר ביחד?"

עולם אקדמי: לימודי מגדר וטרור

אורלי לובין, מרצה למגדר באוניברסיטת תל אביב, מצדיקה את החלטת מערכת הביטחון לאסור על ארבע נשים מרצועת עזה לעבור לגדה המערבית כדי להשלים תואר שני בלימודי מגדר. "אני חושבת שההחלטה הזו היא נכונה. מבחינה ביטחונית, הקידום של נשים והעצמת נשים יכול להיות קטסטרופה".

מרד נעורים פלסטיני

שהחמאס ילך להזדיין. שישראל תלך להזדיין. שהפתח ילך להזדיין. שהאו"ם ילך להזדיין. שאונר"א ילך להזדיין. שארצות הברית תלך להזדיין!

אנו בני הנוער העזתי. נמאס לנו מישראל, מחמאס, מהכיבוש, מהפרות של זכויות האדם ומאדישות הקהילה הבינלאומית! אנחנו רוצים לזעוק ולשבור את חומת השתיקה, העוול והאדישות, כמו שמטוסי האף-16 הישראליים שוברים את מחסום הקול; לזעוק בכל הכוח שבנשמותינו על מנת לשחרר את התסכול העצום שמכלה אותנו בגלל המצב הדפוק שבו אנחנו נמצאים. אנחנו לכודים כמו כינה בין שתי ציפורניים, חיים סיוט בתוך סיוט, בלי מקום לתקווה, בלי מרחב לחירות.

נמאס לנו להיות לכודים במאבק הפוליטי הזה; נמאס לנו מהמטוסים החגים מעל בתינו בלילות שחורים כפחם; נמאס לנו מחקלאים תמימים שנורים באזור החיץ, רק מפני שעיבדו את אדמותיהם; נמאס לנו מגברים מזוקנים שמסתובבים עם נשק, אשר מכים או עוצרים צעירים המפגינים למען מה שהם מאמינים בו; נמאס לנו מחומת הבושה, שמפרידה אותנו משאר הארץ וכולאת אותנו באזור שגודלו כגודל בול דואר; נמאס לנו שמתארים אותנו כטרוריסטים, פנאטים תוצרת בית עם מטעני חבלה בכיסינו ורוע בעינינו; נמאס לנו מהאדישות שבה אנו נתקלים מצד הקהילה הבינלאומית, המומחים לכאורה שמביעים דאגה ומנסחים החלטות, אבל פחדנים מכדי לאכוף כל החלטה שהיא; נמאס לנו מהחיים המחורבנים שלנו, מלהיות כלואים על ידי ישראל, מוכים על ידי החמאס ולהיתקל בהתעלמות שאר העולם.

מהפכה מתעוררת בתוכנו, תסכול ומורת רוח כבירים שישמידו אותנו אם לא נמצא דרך לתעל את האנרגיה הזאת למשהו שייקרא תגר על הסטטוס-קוו ויעניק לנו תקווה כלשהי.

הקש האחרון שגרם לליבותינו לרעוד מתסכול וייאוש אירע ב-30 בנובמבר, כאשר קציני חמאס הגיעו ל"פורום שארק לנוער", ארגון נוער מוביל, עם הרובים, השקרים והאגרסיביות שלהם, גירשו את כולם החוצה, עצרו כמה אנשים ואסרו על המשך פעילותו של "שארק". מספר ימים לאחר מכן, מפגינים שהפגינו מול "שארק" הוכו וכמה מהם נעצרו. אנחנו באמת חיים בסיוט בתוך סיוט. קשה למצוא מילים לתאר את הלחץ שבו אנו נתונים. בקושי שרדנו את מבצע "עופרת יצוקה", כאשר הישראלים הפגיזו לנו את הצורה ביעילות רבה, השמידו בתים לאלפים, אך חיים וחלומות רבים אף יותר. הם לא נפטרו מחמאס כפי שהתכוונו, אבל הם הפחידו אותנו לנצח וגרמו לכולם להפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), שכן לא היה לאן לברוח.

אנחנו בני נוער ולבנו כבד. אנו נושאים בקרבנו כבדות כה כבירה, עד כי אפילו מהשקיעה קשה לנו ליהנות. כיצד נוכל ליהנות ממנה כאשר עננים קודרים מכסים את האופק וזיכרונות עגומים חולפים לנגד עינינו בכל פעם שאנו עוצמים אותן? אנחנו מחייכים על מנת להסתיר את הכאב. אנחנו צוחקים על מנת לשכוח את המלחמה. אנחנו מקווים על מנת לא להתאבד, כאן ועכשיו. במהלך המלחמה קיבלנו את ההרגשה הברורה שישראל רוצה למחוק אותנו מעל פני האדמה. במהלך השנים האחרונות, החמאס עשה כל שביכולתו על מנת לשלוט במחשבות, בהתנהגות ובשאיפות שלנו. אנחנו דור של אנשים צעירים שמורגלים להתמודד עם טילים, ולעשות את מה שנראה כבלתי אפשרי – לחיות חיים נורמליים ובריאים, כשאנחנו נסבלים בקושי על ידי ארגון אדיר שהתפשט בחברה שלנו כמו סרטן זדוני, הזורע הרס והורג את כל התאים החיים, את כל המחשבות והחלומות שעומדים בדרכו, כמו גם משתק את האנשים בשלטון האימים שלו. וזאת בלי להזכיר את הכלא שבו אנו חיים, כלא שמופעל על ידי מדינה דמוקרטית, לכאורה.

ההיסטוריה חוזרת על עצמה בצורה האכזרית ביותר ונראה שלאיש לא אכפת. כאן בעזה, אנחנו מפחדים להיעצר, להיחקר, לקבל מכות, לעבור עינויים, להיות מופגזים, למות. אנחנו פוחדים לחיות, כי כל צעד שלנו צריך להיות שקול ומדוד, ישנן הגבלות בכל מקום. אנחנו לא יכול ללכת כרצוננו, לדבר כרצוננו, לעשות כרצוננו, ולפעמים איננו יכולים לחשוב כרצוננו, כי הכיבוש כבש את לבנו ושכלנו, והכאב כה עז וגורם לנו לרצות לבכות אינספור דמעות של תסכול וזעם!

אנחנו לא רוצים לשנוא, אנחנו לא רוצים להרגיש את הרגשות האלה, אנחנו לא רוצים להיות הקורבנות יותר. מספיק! מספיק עם הכאב, מספיק עם הדמעות, מספיק עם הסבל, מספיק עם השליטה, ההגבלות, ההצטדקויות הלא צודקות, האימה, העינויים, התירוצים, ההפגזות, הלילות חסרי השינה, האזרחים המתים, הזיכרונות השחורים, העתיד העגום, ההווה שובר הלב, הפוליטיקה המעוותת, הפוליטיקאים הפנאטיים, השטויות הדתיות, מספיק עם הכליאה! אנחנו אומרים "מספיק"! זה לא העתיד שאנחנו רוצים.

אנחנו רוצים שלושה דברים: אנחנו רוצים להיות חופשיים. אנחנו רוצים לחיות חיים נורמליים. אנחנו רוצים שלום. האם אלה בקשות מוגזמות?

אנחנו תנועת שלום המורכבת מצעירים בעזה ותומכים במקומות אחרים, ולא נשקוט עד שכל אדם בעולם ידע את האמת על עזה בעוצמה שלא תאפשר להסכמה שבשתיקה או אדישות מופגנת להמשיך להיות מקובלות.

זהו המניפסט לשינוי של הנוער העזתי!

אנחנו נתחיל בכך שנשמיד את הכיבוש שבתוכנו. אנחנו נשתחרר מהכלא המנטאלי הזה ונזכה שוב בכבודנו העצמי. אנחנו נישא ראשנו בגאון למרות שניתקל בהתנגדות. אנחנו נעבוד יומם וליל על מנת לשנות את התנאים המחפירים שבהם אנחנו חיים. אנחנו נבנה חלומות בכל במקום שבו ניתקל בחומות.

אנחנו מקווים רק שאתה, כן אתה שקורא את ההצהרה הזאת עכשיו, יכול לתמוך בנו.

על מנת לגלות כיצד, כתבו על הקיר שלנו, כנסו לאתר שלנו או צרו אתנו קשר ישירות בכתובת:

freegazayouth@hotmail.com

 

שתילים במכלי גז מדמיע

תושבי הכפר הפלסטיני בילעין, המנהלים מאז שנת 2005 מאבק נגד גדר ההפרדה הגוזלת את אדמותיהם, ידועים בשיטות המחאה היצירתיות שלהם. במהלך הפגנותיהם בשנים האחרונות הם כבר הספיקו להתחפש לבני שבט נאבי מהסרט "אווטאר", להפגין בחג עיד אל-אדחא כשהם לבושים במיטב חליפות החג וכאשר ילדי הכפר נושאים בלונים בצבעי דגל פלסטין, וליצור פסל של סמל השלום מרימוני גז מדמיע שירו לעברם חיילי צה"ל. לאחרונה, מצאו תושבי הכפר שימוש יצירתי נוסף למכלי הגז שנורו לעברם. הם משתמשים במכלים הריקים בתור עציצים ושותלים בתוכם צמחים.

אוהבים? תרמו להכל שקרים

Flattr this
איך היית רוצה להגיב

להגיב

*