טרור או אהבה?

"חיינו עם אלימות מאז שהיינו ילדים. ביום שאבא היה מקבל משכורת, הוא היה חוזר הביתה שיכור, ומרביץ לאמא. בבית הספר כשהיית מסתבך, היית חייב להשתמש באגרופים שלך, וזה היה טבעי לגמרי בשבילך. אתה הולך מכות בעבודה, אתה הולך מכות בבר. יש לך יחס יותר בריא כלפי זה. האלימות הופכת לדבר ספונטני לגמרי, שאפשר להפעיל די בקלות.

"ההחלטה לעבור לטרור היתה מתוכנתת אצלי מבחינה פסיכולוגית. היום, אני מבין את זה. באשר לעצמי – זה היה רק הפחד מפני האהבה, בגללו אדם בורח אל אלימות חסרת מעצורים. לו בדקתי קודם את מימד האהבה, לא הייתי עושה זאת. ההנחה כי עשייה מהפכנית ואהבה אינן יכולות להתקיים בו בזמן, מעולם לא היתה מקובלת עלי. לא אז ולא היום. אחרת, יתכן שהייתי ממשיך בדרך הטרור. אבל אני ראיתי את זה כך: אתה מקבל החלטה, ואתה עוצר ומניח את הרובה שלך, ואומר: או.קיי – סוף".

(תרגום חופשי מתוך ספרו של בומי באומן, "איך הכל התחיל")


 

baumann1ב-24 בנובמבר 1975 פרצו שלושים שוטרים חמושים בתת-מקלעים להוצאת הספרים הקטנה טריקונט במינכן, ובאיומי נשק החרימו את כל תכולת המשרד. הסיבה לפשיטה היתה הדפסת 'איך הכל התחיל', ספר זכרונותיו של מייקל 'בומי' באומן, אשר היה באותו זמן ברשימת 14 הטרוריסטים המבוקשים ביותר בגרמניה המערבית.

בקיץ 1976, בתגובה למאמצי המשטרה למנוע את הפצת הספר, טריקונט הוציאה מהדורה שנייה. 360 ארגונים ואישים, בהם ז'אן פול סארטר והיינריך בל, חתמו כמו"לים של הספר. דני 'האדום' צירף הצהרה למהדורה שבה כתב, כי הספר הוא "יצירת מופת ספרותית". צעדים אלה ואחרים מנעו מהמשטרה לפעול שוב נגד הפצת הספר, והוא תורגם לשפות רבות ונמכר ברחבי אירופה ובצפון אמריקה.

'איך הכל התחיל' הוא סיפור הפיכתו של מיכאל באומן מ"אדם נורמלי לחלוטין", כהגדרתו, ללוחם גרילה עירוני. בתור רוקיסט עם שיער ארוך, באומן לא השתלב בפרבר העוני במערב ברלין, שבו גדל. הוא חי בלי כסף, בלי תקווה, בלי אלטרנטיבה, ובתחושה ש"לא מציקים לך, כל עוד אתה משתלב". סמים לא היו, והניאו-נאצים לא היו אלטרנטיבה של ממש. הרי היטלר עצמו היה נגד שיער ארוך.

לפוליטיקה הרדיקלית של 'השמאל החדש', התוודע באומן לקראת סוף שנות השישים ברחובותיה הבוערים של ברלין, בהפגנות נגד המעורבות הצבאית של ארה"ב בוייטנאם, בפוליטיזציה של סצינת הסמים ההזויה של העיר, ובפעילות קבוצות סטודנטים.

ניסיון התנקשות בחיי בכיר השמאל החדש, הגרמני רודי דושקה, שהיה ידידו של באומן, דחף את באומן למאבק מזוין נגד "כל דבר שהופך את האדם לעבד". משנת 1969 עד 1972 היה ממנהיגי 'תנועת ה-2 ביוני', תא גרילה עירוני, שהיה שני רק לקבוצת באדר-מיינהוף. אנשי התא החליטו להעתיק את מאבק הגרילה של תנועות שחרור בעולם השלישי נגד האימפריאליזם האמריקאי, ללב ערי מטרופולין באירופה. "משום שהוא בתוך ראשה של המפלצת, הוא יכול לגרום לה את מירב הנזק", כתב באומן.

בתקופה זו נטל חלק בעשרות פעולות לא חוקיות, בהן הטמנת פצצות, שוד בנקים, קרבות ירי עם המשטרה, וכתריסר התקפות על שופטים, תובעים ומנהלי בתי סוהר. חברי 'תנועת ה-2 ביוני' נרדפו בכל מקום, והיו חסרי בית וחברים. השירותים החשאיים עינו וחיסלו אותם בהיותם מבוקשים, ואיימו על בני זוגם ומשפחותיהם. רבים כבר היו מתים, כלואים או מאושפזים. אלה שנותרו בחיים שאבו את כוחם משנאה ומסמי מרץ. חבריו של באומן נהרגו סביבו, בעוד שמטרות המאבק הלכו והתרחקו.

לכל אורך תקופה זו, רכשו באומן וחבריו נשק רב ופצצות משוטר סמוי בברלין. "לא ראינו שאנחנו בעצם בובות על חוט", כתב באומן. "הם עצמם שמו את הנשק בידיים שלנו, וגם מאוד רצו שנשתמש בו". כמו ג'וליה בספר '1984' של ג'ורג' אורוול, באומן החל להבין כי מכירת הנשק נעשית ברשות ובסכמות, וכי ממשלות זקוקות לפצצות "רק כדי שאנשים ימשיכו לפחד". באומן לא יכול היה להמשיך יותר, ובשנת 1972 פרש מהמאבק המזוין.

כמו רבים אחרים בזמנו, הוא אימץ חזון חדש של מאבק המבוסס על חיים, אהבה, שמחה ויצירתיות. הוא הפנה את גבו לתרבות המוות של לוחם הגרילה העירוני, וניסה להמציא מחדש את השיח של המאבק, וללכת בדרך של מהפכה שהיא חגיגה של חופש.

אוהבים? תרמו להכל שקרים

Flattr this
איך היית רוצה להגיב

להגיב

*