בלי להקות צבאיות

פורסם ב-זמן תל אביב, 16.5.02

פאנקיסטים אנרכיסטים משיקים את האמת בגדה

כל מי שלמד פעם לוגיקה מכיר את הסיפור על האיש שסיפר לכולם ש"בכפר שלי כולם תמיד משקרים". אבל אתה בעצמך בן הכפר הזה, השיב לו איש חכם אחד, ואם כך גם מה שאמרת עכשיו הוא שקר… זוהי בעצם הבעיה עם כל תפיסת העולם שמכריזה שהיא "נגד הכל", ש"הכל שקרים".

לדיוויד מסי, 29, שועל קרבות ותיק, זה לא הפריע לקרוא כך לספרו (על שם פנזין שהוציא לאור בעבר), שראה אור השבוע בהוצאה עצמית ובסוף השבוע הבא יתקיים בגדה השמאלית ערב השקה לכבודו, במהלכו יוצגו הכרזות המתועדות בספר בגודל טבעי.

למרות שבערב ההשקה יורגש מקומו של הפאנק, "הכל שקרים" הוא מעין "ספר מחזור", או "אלבום ניצחון" (שיגיע בעתיד, לדעת המחבר) של השמאל הרדיקלי בישראל ("הבלתי מפלגתי", מקפיד דיוויד האנרכיסט להוסיף), שהפאנק, על פי דיוויד, הוא רק אחד מביטוייו. הספר מציג עשרות כרזות גרפיות, פליירים, קטעי עיתונות, רישומי גרפיטי ופרסומי אינטרנט שנתחברו על ידי קבוצות שמאל רדיקליות מ-2000-1967: מצפן, החזית השחורה, אלטרנטיבה, התנועה האנרכיסטית, וכן פרסומים אנונימיים רבים, בעיקר מראשית שנות ה-90.

 

mazpen democracy alllies

מתברר שבצד ישראל הידועה והמוכרת של צה"ל, הגששים, סרטי הבורקס, מכבי/הפועל תל אביב (מחק את המיותר), הלהקות הצבאיות וסצנת המועדונים, צמחו להם כמה "עשבים שוטים" של ישראל אחרת. ישראל שדגלה בסירוב לשרת בשטחים (ואף בצבא בכלל) כשיפה ירקוני עוד שרה "היום אחות היא מלחמתנו", ושהתנגדה לנשק גרעיני כששושנה דמארי שרה על "סימונה מדימונה". ב-1969 למשל, כשכל הארץ עוד הייתה שטופה באופוריית הניצחון הגדול, יצא העיתון "מצפן" בכותרת שער: "הכיבוש נמאס!", וב-1987 פרסמה תנועת יש גבול כרזה בה נראה טור חיילים עתירי מוטיבציה צועד בסך, כשחייל אחד מפנה את גבו, מתרחק מחבריו ליחידה ומפטיר, נכון… "הכל שקרים". בדיסק הצמוד לספר מתועדות הופעות פאנק בגדה השמאלית והסרט "35 במאי" שצילם וערך דיוויד מסי. תוכן הדיסק יוקרן על מסכי ענק בערב ההשקה. בכל עמודי הספר ניתן לחוש באווירה של תרבות נגד מחתרתית. לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבחין בשגיאות כתיב ובכשלים גרפיים של יוצרי הכרזות השונות (ובהקדמת הספר יש התנצלות והסבר לכך). אך העובדה שיוצרי הכרוזים אינם גרפיקאים מקצועיים אין פירושה שהם חסרי כישרון. למרות שדיוויד אינו משקיף חיצוני, אלא חלק אינטגרלי מהסצנה הרדיקלית (נשבע לכם, הרגע המצאתי את הביטוי הזה), הוא מודע היטב לערכו של הספר כמסמך היסטורי ואמנותי. "חלק מהכרזות הן בהחלט גם יצירות אמנות, ובזה יודו גם מי שאינם מסכימים למסרים".

ולדוברי האנגלית שבינינו, אל דאגה. הספר מתורגם מילה במילה לאנגלית. "אני רוצה שהספר יגיע גם לחו"ל, שיידעו שישראל זה לא רק שרון או פואד", אומר דיוויד.

 

אוהבים? תרמו להכל שקרים

Flattr this
איך היית רוצה להגיב

להגיב

*