הכל הולך להיות יותר גרוע, ומצד שני, היי, היה גם כיף, לא?

פורסם ב-29.01.03, הארץ / ספרים

ל"הכל שקרים", ספר שהוא אסופת חומרים משלושים שנות אקטיביזם שמאלי רדיקלי-אנרכיסטי-פציפיסטי וכו', יש נוכחות פיזית שכה מדברת בעד עצמה עד שבדומה לקריקטורות של פעם מתבקש להוסיף למטה את הכיתוב: "ללא מילים". כי הספר נראה ככה: כריכת קרטון עבה וכבדה, חיבור ספירלות ופורמת מלבני גדול ששום מדף לא יכול לו. לא נוח לדפדף בספר הזה ואי אפשר למצוא לו מקום בבית, תמיד הוא יבלוט, יחרוג, יעשה צרות, ייפול. הנראות שלו, כאמור, היא מטפורה למהות: הרדיקליזם הפוליטי-אנרכיסטי לסוגיו אמור להיות מטרד מעצם מהותו, עצם בגרון בהגדרה, אין לו עניין להיות נחמד ולכן אי אפשר לצפות ממנו בתור ספר שמכיל את הטקסטים הפרועים שנכתבו בשמו בתוספת דימויים לא קלים (ראשי יצחק שמיר ויאסר עראפת, למשל, מחוברים לגופות גברים עירומים מחובקים, ולמעלה הכותרת "עשו אהבה לא מלחמה"), אי אפשר לצפות ממנו שיישב טוב בסלון על כוננית הספרים. יחד עם זאת, הספר המוזר הזה, המגושם למראה, על האסתטיקה המחוספסת שלו וכל שיבושי הדפוס, פיסוק והגהה האופייניים לפרסומים מחתרתיים, אכן משקף תמונה של שולי הרדיקליות הישראלית. יש בו עשרות פוסטרים, פנזינים, קומיקסים, פליירים ופרסומים שונים שיצאו מטעם קבוצות שוליים, החל בפרסומים חד-פעמיים לרגל עניין מסוים ועד לפרסומים שוטפים כמו גיליונות מצפן או נגה. את כל החומרים אסף דיוויד מסי, שהוא העורך והמעצב של הספר, ובעצמו אקטיביסט בעל ותק, למרות גילו הצעיר. המסמך המוקדם ביותר בספר הוא שער של מצפן מ-1967, ואילו המסמכים המאוחרים ביותר הם משנת 2000 – פרסומות של המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית ושל הוצאת צירופימקרים.

make love not war alllies

לספר מצורף סי-די-רום עם שירי להקות פאנק שהופיעו במועדון "הגדה השמאלית" ועם סרטון של מסי אשר עוקב אחרי אירועי ה-35 במאי בתל אביב, יום חגם של האנרכיסטים. הסרטון רווי אנרגיות נעורים (מחליפים את שמות הרחובות בעיר, מסתובבים עם עגלות סופרמרקט ברחוב) וישנו גם המפגש הבלתי נמנע עם המשטרה. על הסי-די מופיעים גם החומרים הויזואליים שבספר, כולל ההערה "תרגיש חופשי לגנוב, להעתיק, לשכפל מה שאתה רוצה" – וכך כל אחד יכול להוריד מהמחשב, ללא זכויות יוצרים, ללא תמלוגים, בטקטיקה שסותרת, כמובן, ובהתרסה, את ההיגיון הקפיטליסטי. בפתח-דבר של הספר מופיע ציטוט מאת וולטר, בגרסה המעובדת למטבע העברי: "כמה נזק יכול לגרום ספר שעולה מאה שקל? עשרים כרכים לעולם לא יביאו למהפכה. הכרוזים הקטנים שעולים שלושים אגורות הם אלה שצריך לחשוש מפניהם…" הספר, בהתאם, משקף את האמונה בכוחם של הכרוזים הקטנים, ואת התמימות, הלהט, ההומור השחור, הזעם והאנרגיה של הפעילים לדורותיהם.

ברמה ראשונית זהו מאגר נתונים על הפעילות הפוליטית-חברתית השולית בעשורים האחרונים. קומונות, עיתונים, התאגדויות. "פריקי", למשל, היה עיתון שיצא לאור לאחר מלחמת יום כיפור, "אלטרנטיבה" היה גיליון חד פעמי של קבוצת סטודנטים מהשמאל הרדיקלי שפעלה באוניברסיטת תל אביב באמצע שנות השבעים, והחל בשנות התשעים מצטרף למחאה הפוליטית גם המאבק בגלובליזציה ולמען זכויות בעלי חיים דרך קבוצות כמו "אנונימוס", "לא עוד הירושימה" ו"כדור הארץ בסכנה".

ראויים לציון "הבריגדה האנרכיסטית של הגליל העליון, וכן העיתון ששמו הוא שם הספר – "הכל שקרים" – עיתון מחתרת שיצא בין השנים 1993-1991, וענייניו היו סרבנות, אלימות המשטרה ורעיונות מהפכניים שונים. הטקסטים לא חתומים בדרך כלל, אין קרדיטים על האיורים או על העיצוב הגרפי של הכרוזים. חלק מהטקסטים כתובים נפלא, חלק מהקומיקסים בוטים וישירים. האם נכון, בכלל, לשפוט את החומרים האלה מנקודת מבט "אמנותית"?

התחושה המשונה העולה מעלעול בספר היא שמצד אחד אנחנו אכן חיים על לוע הר געש של זוועות, אי צדק, עוולות, רוע, אלימות, והכל רק הולך להיות יותר גרוע, ומצד שני, היי, היה גם כיף, לא? הספר כ"אלבום מזכרת" של הפעילות הרדיקלית אינו יכול להסוות את העובדה שמדובר באנשים צעירים, שהדבקת כרוזים, חלוקת פליירים ותרבות פאנק הן בהחלט חלק מההנאה שלהם.

במפתיע, הספר מופיע במהדורה דו-לשונית. ואולי לא מפתיע: בסופו של דבר לפעילים יש מטרה אחת עיקרית – שכמה שיותר אנשים יידעו עליהם וישמעו את מה שיש להם להגיד. בעצם בדומה לאנשי פרסום; ויחד עם זאת, עם כל ההבדל שבעולם מבחינת תכנים, דרכי הפצה ואסתטיקה – שכן אסתטיקת הרדיקליזם הולכת על המראה ההפוך לתקניות של עולם הפרסום. לא יפה, לא מלוקק, לא עשוי לעילא, לא נקי משגיאות, לא משדר מיליון דולר. אסתטיקה של מחתרת ואנרכיות מתאפיינת בהשתוללות טיפוגרפית: כתב יד, מכונות כתיבה, סטנסילים, סימני קריאה, והלוגו של הספר "הכל שקרים", הבנוי מאותיות הגזורות כביכול ממקורות שונים, כמו במכתב אנונימי למשטרה, או כמו בסגנון גרפי שהיה טיפוסי לשנות השמונים. מול כל כרזה בעברית מופיעה אותה כרזה עם תרגום לאנגלית, ומכיוון שהדפוס האנגלי הוא תוספת עכשווית וממוחשבת, מוקצנים הרישול והחספוס של הדפוס המקורי.

"חפרפרת" היה עיתון שהוציאה לאור קבוצת נוער יהודית-ערבית ב-1989-1988. באחד הגיליונות מופיע השיר מגש הפלסטיק: אז תשאל האומה, שטופת דמע וקסם / … והשניים שוקטים / יענו לה: "אנחנו מגש הפלסטיק / אנחנו הפועלים השחורים / אנחנו מאבדי צלם האנוש / אנחנו החיילים מהשטחים / אנחנו מפוצצי הבתים / … אנחנו יורים כדורי פלסטיק / אנחנו מגש הפלאסטיק שעליו ניתנו השטחים למדינה…". על החתום: "קובי ה-27.1.88". טקסט מצוין.

וגם דוגמה קטנה ואופיינית לגישה האנרכיסטית לכתיבה. לאורך כל השיר כתוב "פלסטיק" ופתאום בשורה האחרונה "פלאסטיק", עם א'. מה, לא הייתה הגהה? אף אחד לא עבר על זה? לא. לא הגהה, ולא אנינות, לא הקפדה על ניואנסים, לא בגרפיקה ולא בטקסטים, כביכול כסוג של בעטנות שחלה גם לגבי כללי כתיב ודפוס. הסירוב להיכנע (או לשים לב) לאחדות הטקסט, כלל יסוד של הסדר הטוב המודפס, הוא חלק מהחספוס וחלק מהחן של הטקסטים – עם א' ובלי, כתיב מלא וכתיב חסר מתחלפים מדי שורה, הכל דחוף, עילג, ידני, ולא פעם שנון ומבריק.

החומר שמופיע בספר הוצג גם בצורת תערוכה, קודם במועדון "הגדה השמאלית" ואחר כך ב"סלון מזל", שני מקומות ש"הכל שקרים" הוא מעין שלוחה שלהם. עיתוי הוצאת הספר לאור והתערוכה מתחבר לתערוכת צילומים של מאיר ויגודר, שהוצגה באחרונה בגלריה של קמרה אובסקורה, צילומי שחור לבן אשר תיעדו את פעילות השמאל הרדיקלי והפנתרים השחורים בשנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור.

"הכל שקרים" וצילומיו של מאיר ויגודר יוצרים רגע נדיר להתבוננות ברדיקליזם הפוליטי החברתי. המבט לאחור אינו נקי מנוסטלגיה, וגם בספר "הכל שקרים", כה מחוספס לכאורה, לא נעדר המעמד הפטישיסטי שמקבלים בלית ברירה, ובדיעבד, כל אותם פליירים, פנזינים, כרוזים ומניפסטים. "כרוז שחולק באחת ההפגנות הראשונות נגד מלחמת לבנון"! מכתב השמיניסטים מ-1987 מופנה לשר הביטחון מר יצחק רבין!

תערוכת הצילומים של מאיר ויגודר – צילומי שחור לבן – ישירים, אנושיים ומרגשים – הוצגה בקמרה אובסקורה בתוספת דוקומנטים אותנטיים, דומים מאוד לאלה המופיעים ב"הכל שקרים" – כרזות, קריקטורות, מניפסטים שפורסמו בעיתונים. אבל בעוד שקמרה אובסקורה הוא מקום שהמוטיבציה הראשונית שלו היא אמנות, ולפיכך התערוכה הביאה בחשבון עניינים של אוצרות, תלייה ואתסטיקה, ואף לוותה בימי עיון והרצאות, המוטיבציה בבסיס "הכל שקרים" היא קודם כל פוליטיקה, וברמה המיידית. לכן על הדלת של סלון מזל אמנם תלוי פוסטר התערוכה של ויגודר בקמרה אובסקורה, אבל התערוכה עצמה ("לא ראיתי אותה" בגדה השמאלית) נראית כמו רחוב אלנבי בצהרי יום שרב, כלומר כמו החיים שלנו: עקום, מיוזע ומבולגן.

"הכל שקרים" מציע כל טוב של חומרי גלם, שרק מחכים לחוקרים ולהיסטוריונים: שולית, סהרורית ואיזוטרית ככל שהיא, מה מקומה של הפעילות הרדיקלית בחיינו? תשובה אופיינית אפשר למצוא בכרוז נגד הכפייה הדתית, בכתב יד צפוף ודחוס: "…ותזכרו שיש חור באוזון ועוד מעט תהיה מלחמה וגזים ואב"כ, ואחרי זה בטח יפול עלינו איזה מטאור… אז מה הקטע? אין הרבה זמן…"

 

banners alllies black market book facebook

אוהבים? תרמו להכל שקרים

Flattr this
איך היית רוצה להגיב

להגיב

*