30 שנה ל"מצפן": האם תעינו?

פורסם במקור כהקדמה לחוברת "30 שנה עם מצפן" שיצאה לאור בשנת 1993.

בחוברת זאת אין לכאורה כל חדש: היא נועדה לציין מלאת 30 שנה להופעת הגיליון הראשון של "מצפן", והיא מכילה תמצית מכל מאמר, ידיעה או מסמך שהתפרסמו בכל אחד מ-90 הגליונות. ובכל זאת יש בה ערך, מעבר לנוסטלגיה או להיותה כלי עזר למתעניינים. עיון בדפי החוברת פורש את מגוון הנושאים שהעסיקו את חברות וחברי "מצפן", ואת שינויי ההדגשים במהלך השנים.

לצד העמדות שייחדו (ועדיין מייחדות) את "מצפן", הארגון והביטאון, בולטת החוברת הנכונות המתמדת להעמיד כל דבר לביקורת: את הציונות ואת ההסתדרות; את הקפיטליזם ואת משטרי הדיכוי הביורוקרטיים שהתיימרו להיות "סוציאליסטיים"; את המשטרים הערביים הריאקציוניים ואת אתה שמתקראים "מתקדמים"; את התנועות לשחרור לאומי, והתנועה הפלסטינית בכלל זה, ואת המפלגות הקומוניסטיות; את הדת (כל דת, ובמיוחד הדתות היהודית והמוסלמית) ואת החילונים המאפשרים את הכפייה הדתית; את הכיבוש ואת מניעיהם של רבים ממתנגדיו; וכן, אפילו את עקרונות היסוד של "מצפן".

ופומביות הדיון: הוויכוחים שהתנהלו במהלך השנים, בין חברי "מצפן" לבין עצמם, ובינם לבין אנשים וארגונים אחרים בשמאל, לא הוסתרו במסמכים לצריכה פנימית מוגבלת, אלא מצאו ביטוי על דפי "מצפן". מאחורי הפתיחות הזאת עומדת התפיסה, שאין רק דרך אחת נכונה אל הסוציאליזם, ובוודאי שאין אדם או קבוצה שבידם התורה הנכונה היחידה, ומכאן שעליהם להנהיג את המאבק. "מצפן" חתר להבהיר, לעצמו ולאחרים, מה אנו סוציאליזם, מה אינה יכולה להיות הדרך לסוציאליזם, ובו בזמן – מה הם תנאי היסוד שבלעדיהם לא יכול להיות סוציאליזם, שבלעדיהם אי אפשר להגדיר חברה כסוציאליסטית.

תפיסה יסודית זו הכתיבה גם מבנה ארגוני דמוקרטי, ומדיניות מערכתית פתוחה. זה לא היה קל. שלושה פילוגים חווה "מצפן", ובשלושתם פרשו מהארגון קבוצות שחשו כי בידן המפתח הנכון אל הדלת שתוביל לצמיחת הארגון, לקידום מטרותיו, ולהגדלת השפעתו. המפתח הזה היה מבנה ארגוני קשוח יותר, עם היררכיה פנימית, מה שידוע בשם "צנטרליזם דמוקרטי". ועוד: שלוש הקבוצות ראו לנכון לצמצם את הגדרת הארגון, ולחייבו לאסכולה אחת, ואחת בלבד, של הסוציאליזם: מרכסיזם-לניניזם, כל אחת על פי פרשנותה למונח.

חברי שלוש הקבוצות הפורשות גם סירבו להכיר בכך שבברית המועצות ובגרורותיה הוקם משטר דיכוי חדש, שהוא אויב הסוציאליזם לא פחות מאשר המשטרים הקפיטליסטיים. הן הציבו את עצמן במחנה "אנטי-אימפריאליסטי" עולמי שכלל, עם כל הביקורת, גם את משטרי הדיכוי הביורוקרטיים והמפלגות הקומוניסטיות.

אלה היו ביטויים של תפנית ימינה מהעמדות המסורתיות של "מצפן". מעבר להם היתה בקבוצות אלו נכונות להתרחק עוד יותר מהעמדות היסודיות של "מצפן", במטרה להתקרב לתנועות ולקבוצות אוכלוסייה שונות: פועלים, מזרחים, פלסטינים לאומיים. לפעמים זה נבע מאמונה כנה, שמאבקים חברתיים או לאומיים עשויים לכשעצמם להבהיר למשתתפים בהם את הסתירות של המשטר הקיים, ולהעלותם על הדרך לסוציאליזם.

נטיות אלו מצאו ביטוי גם בדפי "מצפן", ובוודאי כל עוד השתייכו בעליהן לארגון. אבל לוויכוח עם חברים אלה היתה גם השפעה חיובית: הוא סייע לחידוד עמדות ולהבהרתן. הוויכוח הזה סייע גם לנתח מראשיתו את התהליך ששחק את הישגי מהפכת אוקטובר: העבר השלטון מהסובייטים (המועצות) אל הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, הוצאת כל תנועות הפועלים האחרות אל מחוץ לחוק, דיכוי החרויות הדמוקרטיות היסודיות, החל מחופש הביטוי וההתארגנות ועד הזכות להתאגדות מקצועית עצמאית. וכל זה קרה הרבה לפני השתלטותו של סטלין על המפלגה, ביוזמתם של לנין וטרוצקי ובגיבוי המלא שלהם.

אף אחת משלוש הקבוצות הפורשות לא הגיעה להישגים שיוכיחו כי דרכה היתה נכונה יותר. שתיים מהן, "מאבק" ו"אוונגרד", התפרקו לפני שנים. השלישית, הליגה הקומוניסטית המהפכנית, שחבריה ניסו להפוך את "מצפן" לסקציה של האינטרנציונל הרביעי הטרוצקיסטי, המשיכה לשאת את השם "מצפן" גם אחרי הפילוג, ורק הוסיפה לו את התואר "מרכסיסטי".

חוברת זו סוקרת רק את הביטאון שהמשיך להוציא הארגון הסוציאליסטי בישראל: "מצפן". החברים שיסדו את "מצפן" לא עזבו באף אחד מן הפילוגים הללו. העורך, עודד פילבסקי, והמו"ל, משה מחובר, נשארו העורך והמו"ל מגיליון 1 ועד 90.

הפגנה יהודית-ערבית נגד הכיבוש )مظاهرة يهوديةعربية ضد الاحتلال( – 28.1.1969

"מצפן" יצא כל השנים בעבודה התנדבותית. הכתיבה, העריכה, העיצוב הגרפי, ההכנה לדפוס, האיסוף, הקיפול והמכירה, הכל נעשה בהתנדבות. לא רק שאיש מהעוסקים במלאכה לא קיבל תשלום, אלא שהגרעונות, כשהיו, כוסו ממיסי החבר ומתרומות. בשנים הראשונות היתה תפוצת העיתון קטנה, מאות ספורות בלבד. אחרי 1967 עלתה התפוצה בהדרגה, ובשנות ה-70 כבר הודפסו 2,000 עותקים מכל גיליון, שרובם נמכרו (כ-1,500 מהם בישובים ערבים). התפוצה הגיעה לשיאה בגיליון מס' 77: 2,000 הגליונות שהודפסו נחטפו בתוך שבועיים, וכמוהם גם 1,500 הגליונות הנוספים שהודפסו. הגיליון האחרון, מס' 90, הודפס ב-500 עותקים, בעברית בלבד: כולם נמכרו.

עברו 30 שנה, ונראה כאילו "מצפן" חזר לנקודת ההתחלה ואף נסוג ממנה: מספר חברי הארגון הצטמצם, ההתגייסות שנדרשה להוצאת העיתון, ובעיקר להפצתו, שחקה את ההתלהבות, והוצאת העיתון נפסקה כבר בקיץ 1983. מאז הופיעו בהוצאת "מצפן" רק כמה חוברות הסברה וגילויי דעת.

התרומה התיאורטית והעמדות הנכונות של "מצפן" לא הובילו לפריצת דרך מהפכנית. הקביעה כי הבעיה הפלסטינית (כלומר, הציונות) היא לב הסכסוך הישראלי-ערבי; הקריאה להפיכת ההסתדרות לאיגוד מקצועי ולניתוקה מקופת חולים וממפעלי חברת העובדים; ביקורת המשטר בברית המועצות (ובסין); התמיכה בזכות ההגדרה העצמית של הכורדים ושל תושבי דרום סודאן (וגם של הישראלים); המעקב הצמוד אחרי התפתחות האופוזיציה הפולנית מגרעין שמאלי זעיר ועד לתנועת המיליונים של "סולידאריות"; ההתנגדות הבלתי מסויגת לכיבוש מיומו הראשון וההכרה בזכותם, ובחובתם, של הפלסטינים להיאבק נגדו; ההכרה באש"ף כנציג הפלסטינים והנסיונות הראשונים לפתוח בהידברות, קודם עם השמאל הפלסטיני ואחר כך עם נציגי אש"ף עצמם – כל אלה, ועוד, לא הביאו לגידול משמעותי של הארגון.

כמה תביעות ש"מצפן" העלה לראשונה, בהיותו מיעוט קטן, שולי ומוקצה, מקובלות היום על חלקים גדולים יחסית של החברה הישראלית. ובכל זאת נשאר "מצפן" מיעוט קטן, שולי, ואולי לכן קצת פחות מוקצה, לאחר שהוכח כי אין הוא מאיים יותר מדי על חישוקי הקונסנזוס הציוני. אז איפה טעינו? חוברת זו אינה יכולה לתת את התשובה על כך.

טעינו, בוודאי שגם טעינו, אבל היו אלו טעויות בהערכה, לא טעויות עקרוניות. האמנו שקובה בהנהגת קסטרו עומדת להציב דוגמה של סוציאליזם מסוג אחר, והתבדינו. חשבנו ששאיפות הערבים לאיחוד מדיני יהיו הבסיס לבניית כוח סוציאליסטי מהפכני כלל-ערבי, שיצליח לממש אתן על חורבות המשטרים הערביים הקיימים, שהתעקשו לשמור על הפיצול; והאיחוד הערבי היחיד שהצליח עד כה היה דווקא איחודה של תימן, לאחר שהובסו והתפוררו הכוחות הסוציאליסטים בדרומה.

האמנו שהשמאל הפלסטיני, ובמיוחד החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין, באמת עומד מאחורי עמדותיו המוצהרות, וכי הפער בינינו הולך ומצטמצם, וגילינו שזה היה בעיקר דיקלום של מלל מהפכני, שהיה אז באופנה. לא האמנו שהכיבוש יתארך עד כדי כך, ולכן איחרנו לעמוד על הצורך לתבוע זכויות שוות לתושבי השטחים הכבושים. חשבנו שבעקבות יום האדמה הראשון יתפתח מאבק פלסטיני המוני למען הפיכתה של ישראל למדינה דמוקרטית של כל תושביה, וזה לא קרה.

והיו בוודאי עוד הערכות מוטעות. אבל כנראה שגם אילו לא היינו טועים ולו טעות אחת, "מצפן" לא היה רושם הישגים גדולים הרבה יותר. ולא רק בשל העמדה האנטי-ציונית הבלתי פשרנית שלנו. לפני 30 שנה לא ידענו, ואולי לא יכולנו לדעת, עד כמה הרסנית ומשתקת היתה השפעתו של משטר הדיכוי הביורוקרטי בברית המועצות. ידענו שהוא אויב המהפכה הסוציאליסטית, אבל קיווינו שמהפכה סוציאליסטית תהיה זו שתפיל אותו. האביב של פראג ומרד הסטודנטים של 1968 בצרפת, פריחת השמאל החדש, תחיית התנועה הפמיניסטית, מאבק שחורים בארצות הברית לשוויון זכויות והתגברות מאבקי השחרור הלאומי בעולם השלישי סייעו להחזיק את האשליה בחיים.

היום כבר ברור, כי יעברו עוד (כמה?) שנים עד שהאנושות תשתחרר מהאיבה לסוציאליזם ולדגלו האדום, בשל זיהויים עם פשעי הביורוקרטיה הסטליניסטית. מה שעוד ברור הוא, שנפילת ה"קומוניזם" אינה מטהרת את הקפיטליזם מכתמי הניצול והדיכוי שמהווים חלק בלתי נפרד ממנו. המאבקים נגד הקפיטליזם, או נגד תופעות שהוא מוליד ומנציח – ומאבקים כאלה מתנהלים כמעט כל הזמן כמעט בכל מקום ומקום – מלמדים שהמאבק לסוציאליזם לא מת, גם אם זו אינה מטרתם המוצהרת.

כי הסוציאליזם, למרות הדוגמה הרעה של המשטרים שנשאו את שמו לשווא, הוא עדיין האלטרנטיבה לעולם שבו רווחות תופעות של ניצול מעמדי, גזענות, דיכוי לאומי, אפליה מינית, שפע מיותר לצד מחסור ורעב. כל עוד ימשיכו בני אדם להיאבק למען חים טובים יותר, ימשיך להבהב הסיכוי שהסוציאליזם בוא יבוא; וגם אם לא יבוא בקרוב – הוא עדיין מטרה שראוי לחתור אליה ולהיאבק למענה, ולו כדי להגן על איכות החיים בהווה, ולשפרה.

מטרת "מצפן", כפי שנוסחה בסעיף הראשון של עקרונות היסוד שלנו, היא לפעול "נגד כל ניצול ודיכוי של אדם בידי אדם; ולמען מהפכה סוציאליסטית עולמית, אשר תבטל את כל המשטרים החברתיים-מדיניים הקיימים (המבוססים על ניצול ודיכוי) ותקים חברת-שפע לא-מעמדית של אנשים חופשיים, המנהלים באופן קולקטיבי ומודע את תהליך חייהם החברתיים, יוצרים ומנכסים במשותף את השפע החברתי".

זהו הדגל שאותו אנחנו ממשיכים להניף, ואיננו רואים שום סיבה לקפלו.

הארגון הסוציאליסטי בישראל – מצפן

ספטמבר 1992

תגיות: מצפן

אוהבים? תרמו להכל שקרים

Flattr this
איך היית רוצה להגיב

להגיב

*