לאחר קיביה

פורסם ב"בטרם", קפ"ט, ב'/קצ"א, 1953/4

ב-13 באוקטובר 1953 הטילו מסתננים ערבים מסביבות קיביה – כפר ערבי בשומרון – רימון לבית יהודי בישוב העולים יהוד. אם ושני ילדיה נהרגו בשנתם. מעשה זה, שבא בעקבות שרשרת רצופה של התקפות רצח בסביבה, הביא לפעולת תגמול של צה"ל. כח ישראלי תקף ב-14 באוקטובר את קיביה, הנמצאת במרחק ניכר מעבר לקו הפסקת האש; בפעולה נהרגו יותר משישים מתושבי הכפר, רובם נשים וילדים, וארבעים בתים נהרסו.

בעקבות הפעולה קמה סערה בעולם. הסברתה של ישראל, שפעולה זו בוצעה על רקע של מרירות וזעם בישראל על פשעי מסתננים מאותו אזור לא נתקבלה על דעת הקהל בעולם, ומועצת הביטחון של האו"ם הביעה נזיפה חמורה לישראל.

קיביה וכל הכרוך בה – מה שהביא למעשה זה והמעשה עצמו – שייכים לנסיון הגדול שבו הועמדנו על ידי השחרור הלאומי, העצמאות המדינית והכוח הממלכתי – כאומה, חברה ותרבות שזכו במשך דורות ליהנות הנאה רוחנית ונפשית מן הגלות, שלטון-הזרים וחוסר-האונים העצמי. מבחינה מוסרית ומצפונית התקיימנו במשך דורות בחממה מלאכותית, שבה יכולנו לגדל ולטפח ערכים ותכני-תודעה שלא הועמדו במבחן המציאות. מוחזקים היינו בעיני עצמנו, ובמידה מסוימת אף בעיני זולתנו, ככובשי אחד היצרים האיומים האורבים לנפש האדם וכסולדים מפני גילויי-זוועותיו השכיחים של חברה אנושית : יצר שפיכות-הדמים הבין-קיבוצית. בהחזיקנו טובה לעצמנו על כך, התעלמנו – או השתדלנו להתעלם – מן העובדה, שבסיטואציה ההיסטורית שלנו לא היתה שפיכות-דמים זו מן האמצעים שבהם יכול היה קיבוצנו להשתמש לשם הגנה על קיומו ולשם סיפוקם של צרכיו ומאווייו. מבחינת התפקיד המוסרי, כמבחינת ההגשמה הדתית, היה במציאות הגלותית משום השתמטות מן המבחן המכריע, ואין כל ספק בדבר שהדבקות בגלות וההתנגדות לגאולה המדינית-היסטורית בפועל בין רבים מטובי נציגיה של היהדות נבעה במידה לא מעטה מן הפחד הבלתי-מודע מפני מבחן זה – הפחד מפני הפסדה של עליונות דתית-מוסרית, שקל לקיים אותה כשאין סיכון נשקף לה וקל לאבד אותה בתנאים אחרים.

אולם ערכים אינם בעלי ערך ומשקל אלא במידה שהם קשים להשגה ונוחים לאיבוד. וזוהי המשמעות הדתית והמוסרית האמיתית של תקומתנו המדינית והחזרת האפשרות של שימוש בכוח לידינו: עתה אנו נבחנים, אם אנו מסוגלים לא רק לסבול למען ערכים שדגלנו בהם, אלא אף לפעול על פיהם. קל לסבול למען ערכים סבל פיסי וחומרי, ואפילו להקריב את קרבן-החיים: דבר זה אינו דורש אלא גבורה פיסית, והיא מצויה במידה מפליאה בכל קיבוצי בני-אדם. קשה לסבול למען ערכים, כשסבל זה משמעותו ויתור על דברים שגם הם נחשבים ערכים מבחינת היצר הטוב; הבעיה המוסרית מתעוררת בכל חריפותה בהתנגשות בין היצר הטוב והיצר הטוב; הדברת היצר הרע על ידי היצר הטוב היא קשה, אך לא פרובלמטית.

נוחה מאד – ולכן גם זולה ועלובה מאד – היא מוסריות המסתייגת ממעשי אלימות ושפיכות-דמים מבלי שתהא בצידה של מוסריות זו גם האחריות לעניינים ולערכים שלמענם או בשמם נעשים מעשים אלה ונשפך דם זה. לפני הקמת מדינתנו היינו עדים במחננו לבעלי מוסריות צרופה, שהם עצמם עלו לארץ ישראל נגד רצונם של הערבים וחיו ופעלו בה בחסותם של הכידונים הבריטיים והאקדחים של ההגנה, אולם את זכות עלייתם של יהודים אחרים התנו בהסכמתם של הערבים, ואת העליה בכוח – שלא בהסכמת הערבים – פסלו כלא-מוסרית; הם לא התנגדו להקמתו ולקיומו של המרכז התרבותי-לאומי היהודי באל-קודס (ירושלים) על אפם ועל חמתם של הערבים – כי המוסד הזה היה יקר בעיניהם, אך הם הרשו לעצמם לגנות את פעולתם של מוסדותינו שהיו אחראים להעלאת יהודים וליישובם על הקרקע כשהללו עשו את המוטל עליהם על אפם ועל חמתם של הערבים. ואף אחר הקמת מדינתנו שרק לה אנו אחראים, ורק בה יש בידנו סיפק לעשות, פנו אנשי-רוח בקרבנו, שנתעטפו באצטלת תורת החסד והרחמים של היהדות, אל שליטה של מדינה אחרת ודרשו ממנו לחון מרגלים שהתנכלו לבטחונה של המדינה ההיא (הזוג יוליוס ואתל רוזנברג בארה"ב, שנמצאו אשמים בריגול לטובת ברה"מ לשם השגת מידע סודי על החימוש הגרעיני; הם נידונו למיתה והוצאו להורג ב-19.6.1953). ולא חלו ולא הרגישו צדיקים אלה בירושלים, שמאחר שאין הם האחראים לבטחונה של ארה"ב ושמעשיהם ותגובותיהם אינם משפיעים על בטחון זה לא לטובה ולא לרעה – קל ונוח להם להיות "צדיקים" ; ואילו בידו ובאחריותו של נשיא ארה"ב הופקדו שלומם ובטחונם של 180 מליון מבני-עמו, ומידת-הדין או מידת-הרחמים שבה הוא נוקט עלולה להשפיע על סיכון קיומם מחמת הפצצה האטומית. ולא הבינו צדיקי-ירושלים שאין הם רשאים לדון את נשיא ארה"ב עד שיגיעו למקומו.

המבחן הממשי של המוסריות אינו אלא בהכרעתו של מי שסיפק בידו לעשות והאחריות לעשיה או לאי-עשיה עליו. הנסיון המוסרי שלנו הגיע כשנעשינו אנו – נושאי המוסר המתעב שפיכת דם נקי – בעלי-יכולת ואחראים לענייני הגנה ובטחון, עניינים שבעיותיהם נראות לפעמים כניתנות לפתרון על ידי שפיכת דם נקי.

בעיה מוסרית זו לא קמה על ידי עצם המלחמה שניהלנו לשחרורנו ולתקומתנו. אמת, לפנים נהגנו לראות במלחמה את "אומנותו של עשו", אך פסול היה בה רק במידה שנעשתה לפרינציפ של החיים, ל"אומנות" בחינת "על חרבך תחיה", ולא בשעה שהיתה אחד הגילויים של המציאות החברתית האנושית, שהם בלתי נפרדים ממציאות זו כל זמן שלא תקבל את תיקונה המשיחי, כשם שאנו מקבלים כפונקציה טבעית – ללא התלהבות והתפעלות, אך גם ללא מרירות ומחאה – גילויים מכוערים רבים של המציאות הביולוגית האנושית כל זמן שלא תחול בה מוטציה. בהכריזנו על רצוננו לחיות חיי עם היסטורי וריאלי – לא מטאהיסטורי ומטאפיזי – כבר קיבלנו על עצמנו פונקציות וגילויים של חיים אלה, שמהם סלדנו כשהיינו פטורים מתפקידים וחובות של עם. מלחמת-שחרורנו היתה תוצאה הכרחית, מחויבת ההגיון ההיסטורי וההערכה המוסרית, מעובדת אלפיים שנות גלותנו; רק מי שהיה מוכן ומסוגל להצדיק הצדקה היסטורית, דתית או מוסרית, את המשכת חרפת-הגלות, רשאי היה לסרב לקבל על עצמו את האחריות המוסרית לשימוש בחרב, שהחזירה לנו את חרותנו.

לפיכך, בחשבון-הנפש הדתי-המוסרי שלנו אין אנו מצדיקים ואין אנו מתנצלים על שפיכות-הדמים של המלחמה כשלעצמה (שבה נשפך דמנו לא פחות מזה של אויבינו). הבעיה הגדולה מתעוררת בקשר לאופן ניהול המלחמה, הנמשכת והולכת עד היום, ולמה שאחרי מלחמה זו. הבעיה גדולה וקשה מאד: מאחר שניתנה רשות ל"אומנותו של עשו", נעשתה ההבדלה בין המותר ואסור, בין המוצדק והפסול, דקה מאד – ממש כאותו "טפח שבין גן-עדן וגיהנום" (פסיק' ב'), ואנו חייבים בבדיקה ובבחינה אם פרצנו מחיצה זו או לאו.

יש ויש בידינו להצדיק את פעולתנו בפני "העולם". דובריו ודבריו של "עולם" זה מגנים אותנו על שנקטנו בשיטות "תגמול" – הענשה אכזרית והמונית של חפים-מפשע על מעשי-פשע של אחרים מתוך מגמה למנוע הישנות מעשים אלה, בשיטות שנפסלו והורשעו על-ידי מצפון העולם. אנו נוכל לטעון, שלא נהגנו אחרת מאשר האומה האמריקנית, בהסכמת האומה הבריטית, בפרשת הפצצה האטומית: כשראתה אמריקה את עצמה בשנה הרביעית של המלחמה, שלא היא פתחה בה ולא היא גרמה לה, ואחרי אבדן רבע-מיליון מטובי בניה בפני הפרספקטיבה של המשך מלחמה זו בסגנון איבו-ג'ימה ואוקינאוה למשך זמן שאין לראותו מראש – הביאה האימה לידי מעשה-הזוועה של הרג 100,000 אזרחים שקטים, רובם נשים וילדים, ביום אחד לשם סיומו המהיר של סיוט זה. אף אנו נמצאים היום בשנה השישית של מלחמה שנכפתה עלינו ושנהפכה סיוט מתמיד של אימת שוד ורצח, עד שנטרפה דעתם של תושבי הגבול ושל האחראים לבטחונם וחייהם והם החזירו מכת הרג ואבדן אכזרית.

יש ויש למצוא הצדקה למעשה זה, אך אל נשתדל למצאה, ונכיר במועקה שהיא מטילה עלינו. יש תקדים לקיביה, וממנו נלמד: מעשה שכם ודינה. לא מרשעות והפקרות עשו בני-יעקב מה שעשו: טענה ניצחת היתה להם: "הכזונה יעשה את אחותנו"?! ואף התורה המספרת את מעשה שמעון ולוי בשכם מוסיפה על תיאור הזוועה שלוש מלים – שלוש מלים בלבד – שבהן לכאורה ניתנת ההערכה המוסרית של הדבר: "…ויבואו אל העיר בטח ויהרגו כל זכר, ואת חמור ואת שכם בנו הרגו לפי חרב.. בני יעקב באו על החללים ויבוזו העיר, אשר טימאו אחותם…". ואף על פי כן נתקללו שני שבטים בישראל לדורות בגלל מעשה זה על ידי יעקב אביהם – הוא ישראל.

אפשר ואפשר לנמק ולבסס, להסביר ולהצדיק את מעשה שכם-קיביה מבחינת כל עקרונות המוסר הניתנים לשיקול ולחישוב ראציונלי. אולם קיים גם פוסטולט מוסרי, שאינו כלל בגדר שיקול וחישוב, ושממנו נובעת קללה על כל השיקולים והחישובים המוצדקים והנכונים הללו. מעשה-שכם וקללת יעקב אבינו, בשעה שחזה לבניו את ואחרית-הימים – זוהי דוגמה לפרובלימטיקה המוסרית המחרידה, שייתכן מעשה שהוא מוסבר ומנומק, ואפילו מוצדק (!) – ואף על פי כן הוא מקולל.

ההדגמה מן התורה – אין משמעותה האמונה בייחודו המוסרי של ישראל או בייחודו של "מוסר-היהדות". אין משמעותה שלנו כיהודים אסור לעשות מעשה זה; אלא זוהי הדגמה שאסור לעשות מעשה זה. "מוסר-היהדות" הוא מן המושגים המפוקפקים ביותר – ולא רק משום שאין המוסר סובל שם-תואר מצמצם ואינו יכול להיות "יהודי" או "לא-יהודי" : עצם המושג "מוסר-היהדות" הוא סתירה מיניה וביה בשביל כל מי שאינו מתעלם בכוונה מן התוכן ומן המשמעות הדתיים של היהדות – זאת אומרת, בשביל מי שאינו מזייף את היהדות. המוסר כהכוונת רצייתו של האדם כלפי מה שהוא רואה כחובתו ("אין במציאות בעולם – ואף לא ניתן להיתפס במחשבה מחוץ לעולם – שום דבר הראוי להיקרא טוב ללא הסתייגות, אלא הרצייה [או הכוונה] הטובה בלבד" : קאנט!) או כלפי מה שהוא מבין בטבע המציאות (הסטואה; שפינוזה) – המוסר הוא קטיגוריה אנתרופוצנטרית-אתיאיסטית, שאינה מתיישבת עם ההכרה הדתית או עם ההרגשה הדתית; זו אינה מכירה אלא את "הטוב והישר בעיני ה' " – לא את "הטוב והישר"! ואינה מעריכה את "החכם בחכמתו" אלא את "המשכיל ויודע את ה' ". עובדה היסטורית-אמפירית היא – במחילת עצמותיהם של שד"ל, אחה"ע והרמן כהן – שהיהדות לא הפיקה תורת-מידות ספציפית ומעולם לא התגלמה במוסר ולא דגלה בו. תורת-המידות של היהדות אינה אלא הקיום הקפדני של תורה ומצוות שמשמעותן המוסרית ניתנת לאינטרפרטציות שונות.

יש, אמנם, צד יהודי ספציפי בפרשת קיביה, אך הוא אינו בעיה מוסרית אלא בעיה דתית מובהקת. אנו חייבים לשאול את עצמנו: מאין בא לנו הנוער הזה, שלא חש מעצור ומניעה נפשית לבצע בידיו את הזוועה, כשניתן לו הדחף הפנימי או החיצוני למעשה-תגמול? והרי נוער זה לא היה אספסוף, אלא הנוער שגדל ונתחנך בערכי חינוכו הציוני, במושגי ערכי האדם והחברה. דבר זה הוא מן התוצאות של השימוש בקטיגוריה הדתית של קדושה לעניינים ולערכים חברתיים, לאומיים ומדיניים שימוש שהוא רווח אצלנו בחינוך הנוער ובהסברה ציבורית : מושגי קדושה – זאת אומרת, מושגי המוחלט שמעבר לכל הקטגוריות של החשיבה וההערכה האנושית – מועברים על החולין, מבחינה דתית רק האל הוא קדוש ורק צוויו הוא מוחלט, ואילו כל ערכיו של האדם וכל החובות והתפקידים הנובעים מהם – חולין הם ואינם בעלי משמעות מוחלטת. מולדת, מדינה, עם – חובות ותפקידים נעלים הם, המחייבים לפרקים אף למעשים קשים מאד, אך לעולם אין הם נעשים קודש, זאת אומרת, לעולם הם עומדים למבחן ונתונים לביקורת של משהו הגבוה מהם. על דברים שבקדושה – ואולי רק עליהם – מסוגל האדם לפעול ללא כל מעצור. אנו עוקרים את הקטגוריה של קדושה ממקומה ומעבירים אותה על דברים שלא להם נועדה, עם כל הסיכון הכרוך בשימוש מסולף זה. החטא הקדמון הזה של חינוכנו כבר משתקף במגילת עצמאותנו – ב"צור ישראל" המופיע בסיומה כביטוי לקנוניה בין שני זרמים ציבוריים, קנוניה שאינה מוסיפה כבוד לאף אחד מהם: העם והמדינה החילוניים, שהוציאו מושג זה ממשמעותו, נתנו את המונח כשוחד למיעוט הדתי, וזה לא נמנע מלקבלו, אף על פי שידע את הדו-פרצופיות הגלומה בשימוש זה בכינוי הקדוש. ו"צור ישראל" של דוד המלך, של ישעיהו הנביא, של הברכה שאחרי קריאת-שמע של שחרית – אינו בישראל אלא מעבר לישראל ומעבר לכל הערכים, הגורמים והגילויים האנושיים – האישיים והקולקטיביים כאחד. "צור ישראל" של מגילת העצמאות הוא בישראל עצמו – הוא עצמותו ועוצמתו האנושיים של ישראל: ישראל שנתגלה בהיסטוריה. אולם השימוש במונח של התנ"ך והסידור לגבי ערכי תודעתנו והרגשתנו האנושיים ולגבי הכוחות המניעים של פעולתנו הלאומית-מדינית – שימוש זה גורם שגם האסוציאציות של קדושה – זאת אומרת, של תוקף מוחלט – הכרוכות בכינוי זה מועברות על ערכים אלה. אם העם ושלומו והמולדת ובטחונה הם קודש, ואם החרב היא-היא "צור ישראל" – אז גם קיביה אפשרית ומותרת…

זהו העונש האיום של העבירה על האיסור החמור של "לא תשא את שם אלהיך לשוא".

מתוך עבירה על איסור זה אנו עלולים להקים את ביתנו השלישי על קללתו של יעקב אבינו.

אוהבים? תרמו להכל שקרים

Flattr this
איך היית רוצה להגיב

להגיב

*