120 השניות שגרמו לי להבין

פורסם במקור בספטמבר 2013

היום עשיתי כביסת-רגע-אחרון לקראת טיסה, ובאחד הכיסים שכב פתק שרשמתי לפני שבועיים בשד' רוטשילד, ביום של הצעדה הגדולה. מעניין שבער לי להעלות באוב, לא את מה שהפך אותי כילד לצמחוני, אלא את מה שדחק בי להיות "פעיל" בנושא (אמירה בפני עצמה, אולי?). מעט אחרי מה שמתואר להלן, לפני כמעט 24 שנה, ארגנתי את ה"הפגנה" הראשונה שלי, מול סניף הבורגראנץ' בכניסה לקרית שמונה. הייתי כמובן גם המפגין היחיד שהגיע, היחיד שהוזמן או בכלל ידע על קיומה (פחות או יותר גם היחיד שהבחין בה) – בלי שלטים, מגאפון או סיסמאות, חמוש רק בפליירים שהוקלדו בקיוטקסט על מחשב 286 והודפסו במדפסת סיכות. אבל זה כבר סיפור אחר. אז בכל מקרה, אחרי ההסבר הטרחני וכדי להיות חלק מהצייטגייסט (גם אם באיחור אופנתי), הנה דברים שרשמתי לעצמי בצעדה הגדולה לפני שבועיים:

סתיו 1989

מתוך מעמקי האונה הרקתית, מתוך סבך תאי־העצב והניסיון לזכור איך לעזאזל הגעתי לכאן – לצעדה, לעמותה, לפעולה הלילית – אני דולה טלוויזיית סוני ישנה וסביבה אחר צהריים שקט אחד, לבד בבית ההורים בקיבוץ, בחופש הגדול בין ז' לח'.

זיכרון ילדות: אלומת אור קבועה מפזרת נחילי אבק בסלון, מתמתחת על פני קימורי המסך. דפנות הפלסטיק־צבע־עץ של המקלט רוטטות עם עוצמת הקול. על המרקע רגע של רעש לבן, ומתוך הכחכוח הסטטי מבליח קול בריטון בריטי חמור סבר שמקריין בהברות נקיות וּודאיות תמונות שצולמו, כך הבנתי כבר אז, בהיחבא. אני זוכר מונוכרומטיות, את הניגוד מרצד על פני הרשתית – שמים לבנים, אדמה שחורה – וביניהם קווי תפר אופקיים של סורגי צינור ורצפת טפחות.

זו לידתה הראשונה, מסביר הקריין. היא עדיין צעירה, רק בת שנתיים. ומעברו הימני של המסך, מעל עינית המצלמה ממש, זוג זרועות בשרוולים מופשלים לופת עגל רטוב מעצמות חיק האגן ומעמיס אותו על גבי מריצה שדפנותיה מוכתמות חלודה. המצלמה נסוגה כמה צעדים, הפריים מתרחב, אנה ואנה, מספיק כדי לקלוט בחטף את העגל האובד (שיוצא מהתמונה תרתי משמע, לנצח) מקמט צווארו הספוגי לאחור, לעבר הסככה, זוקף סנטר תינוקי בתימהון, מתאמץ להבין. דמותו הגמלונית מכורבלת בתוך המריצה החולפת כמו סימן שאלה עדין שעיניו הכהות מנקדות.

המצלמה משנה פתאום זווית, כאילו טיפס הצלם על אחת מערימות הקש, ואז פונה בחדות שמאלה – ואני אתה, על הספה, ידיים בצדי הגוף, נאחזות בריפוד. צעקות, חילופי דברים בין דמויות מעומעמות בעומק התמונה, ואז נראית האם יוצאת בבהלה מתוך תא ההמלטה, יגעת פנים, דהירתה סערת רגשות שקרמה עור וגידים, לב ועצמות גפיים: זעם ואובדן וגוננות ואהבה כולם בכפיפה אחת. התנופה המטבולית של החי, של החיים, מול השינוע המת של הפלדה, של מכלאות וסורגים ומעצורים. שער חורק, שלפני רגעים בודדים נשמעה טריקתו, קוטע את תנועתה והיא עולה ברגליה הקדמיות על קורת המתכת וגועה, מותחת את הסרעפת, בוכה שפה עתיקה מכל תחביר, שפת אם. השמים הריקים מצטמקים – שם וכאן, בפנים ובחוץ – דפנות מקלט הטלוויזיה החומות רועדות. אולי גם אני.

עכשיו היא שבה לאחור, עפעפיה העבים שמוטים, חוסר אונים ספק מכתיב ספק מכביד את צעדיה. היא מרכינה ראש וקוברת חוטמה בשִליה, בערבוביה רירית של דם ובוץ. קלוז אפ, אדמת טרשים, וסנטימטר מעליה נחיריים מתרחבים. זווית הצילום נעה ומועדת, משנה מיקום ומתפקסת, ומבעד לעדשות והצגים והמסננים, דרך חיישני הצבע, איזון הלובן של מצלמת הווידיאו לוכד לכמה שניות את בוהק עיניה הרועדות בתוך האפור המגורען; היא ניתכת בעמקי נשמתי, ואני מבין שלעולם לא תעזוב. היא אוחזת בי מבעד לתוגה החרישית שבמעמד, מבעד לשערות פרוותה הכמעט־שקופות בבסיסן, דרך מבט שניבט ושב על כנו חלול, גוסס משבריו.

אל תוך לבי, מתוך לבי, היא משליכה את נפשה, את העולם כולו. אותי. פורנוגרפיית התעוורות קיבוצית שאלימותה בצדה. כאב שניתן לראות אך לא לחוש, ובכך טמון גם סוד כוחו – כמו פרעות הגשם והרוח מבעד לחלון סגור. השקט ש"במהלך" הסערה, השקט שהוא־עצמו הסערה, לא רק עינה, בסלון הישן ההוא על ספת הפוליאסטר המבריק. לא רק עיניה…

מאה ועשרים שניות של זה הספיקו כדי להסיח את חיי.

אוהבים? תרמו להכל שקרים

Flattr this
איך היית רוצה להגיב

להגיב

*