חופש בחירה, אך לא בחירה בחופש

עוברי האורח שהזדמנו לרחוב דיזנגוף בתל אביב בבוקרו של יום ראשון, הרביעי ביוני 2000, זכו לצפות במחזה יוצא דופן אפילו לפי אמות המידה של העיר שכבר ראתה הכל. עשרות צעירים שטופי צבעי גואש, מסיעים עגלות סופרמרקט ריקות ומניפים דגלי שודדי ים, הפכו את הרחוב האפרורי לגן שעשועים דמיוני גדוש משחקים והרפתקאות. התהלוכה השנתית לרגל השלושים וחמישה במאי – תאריך בדיוני הלקוח מתוך ספרו של אריך קסטנר באותו שם – היתה לדברי משתתפיה התקוממות נגד היעדר ניצוצות הנאה בחיי היום-יום האפרוריים של הכרך.

רבים מהעוברים ושבים ברחוב התל אביבי הסואן, בין אם משום שהזדרזו להגיע לעבודה ובין אם מפני שמיהרו להספיק למכירות סוף העונה, כלל לא שמו לב לתהלוכה השובבה ולשלל מעשי הקונדס הדמיוניים שביצעו משתתפיה. אך משטרת ישראל מיהרה להזניק למקום מספר ניידות, מהן הגיחו שוטרים ואלות שלופות בידם, שהודיעו כי מדובר בהפגנה בלתי חוקית ואף עצרו והכו כמה מהילדים.

מה היה באותה תהלוכה שגרם למשטרה לנהוג כפי שנהגה? הרי לא בוצעה כל עבירה על החוק. מדוע נתפסה קריאת דרור בלתי מזיקה זו על שגרת היומיום האפורה כאיום על הסדר הציבורי? תשובה אפשרית לשאלה זו היא כי במעשה מופרך לכאורה זה, שיבשו הילדים משהו באותה אשליה עוטפת-כל שהסופר הצרפתי גי דבור כינה "הראווה".

דבור, שטבע את המושג בספרו "חברת הראווה" שראה אור בשנת 1967, ביקש לחשוף את המנגנון שגורם לאדם המודרני להעדיף שוב ושוב את הדימוי על פני הדבר עצמו. את ההעתק על פני המקור. או, אם תרצו, את הסיבה לכך שהעוברים ושבים בדיזנגוף באותו בוקר מצאו זמן להביט בחלונות הראווה ברחוב, לרכוש כרטיסי הגרלה ללוטו ולרפרף על כותרות היום בדוכן העיתונים, אך איש מהם לא הצטרף להרפתקה המשעשעת שנגלתה ממש לידם.

"ההפרדה היא ראשיתה ואחריתה של הראווה", כתב דבור בספרו. האדם היושב בגפו במכונית בפקק תנועה או בני זוג המטיילים על הים אך שקועים איש איש בשיחה בטלפון הסלולרי שלו – אינם אלא ביטוי של הראווה בה הפיצול הוא המאחד, והבידוד הוא שמבטיח את תחושת השייכות. הריצוד הכחלחל של מכשירי הטלוויזיה שעולה מדי ערב מחלונות הבתים הוא תוצאה של מאמץ מכוון להחליף את המפגש הישיר בין בני אדם, בתקשורת המונים חד סטרית המפרידה ביניהם.

guy-debord-bookהראווה נמצאת בכל מקום. היא מקיפה אותנו מכל הצדדים. אפילו עכשיו, בעת כתיבת (וקריאת) שורות אלה. אפשר לראות אותה כשמביטים החוצה מהחלון, או כשגולשים באינטרנט. ניתן לחוש בה כשהולכים לעבודה, בדרך ללימודים, כשיוצאים לבלות. היא עולם הייצוגים דרכו אנו חווים את היומיום. שפת אשליה משותפת שתפסה את מקומה של הממשות. "היא האישור החובק-כל של בחירה שכבר נעשתה", בלשון דבור.

הראווה היא לקפיטליזם המאוחר מה שהיתה האלוהות למלוכה. מקדשיה הם הקניונים, תפילתה היא הצרכנות, ודתה היא הסחורה. זמן הוא כסף, ואנשים הם משאבים. הסחורה היתה לכל, והכל היה לסחורה. "אין רואים עוד דבר מלבדה", כתב דבור, "העולם שאנו רואים הוא עולמה".

שפת הראווה היא שפת הטכנולוגיה, שפת היעילות המיידית. סמסים, "מנות חמות", כבישי אגרה – כולם חלק מהגיון הייעול המכני שהפך לתכלית בפני עצמה. הגיון, אשר בתחום התרבות, הוליד פס ייצור של רבי מכר בהזמנה, להקות על פי מתכון, וסרטים שבלוניים, המוצגים בכל פעם מחדש בתור "הטובים מסוגם, שמעולם לא נראו כמותם". אך כל להיט טרי מפס הייצור של הראווה אינו יכול שלא לגרור תחושה עמומה של אכזבה אצל מי שכבר טעם את קודמיו. "כל שקר חדש של הפרסומת הוא גם הודאה בשקר הקודם".

ההשפעה העצומה שנודעה לדבור, מנהיגה הבלתי מוכתר של התנועה הסיטואציוניסטית, על השמאל החדש – החל ממהפכת הסטודנטים של מאי 1968 וכלה בתנועה נגד הגלובליזציה והצרכנות של ימינו – נבעה בין השאר מכך שהספר "חברת הראווה" ניסח אמת מרה שרבים כבר חשו מזה זמן: הראווה אולי מאפשרת חופש בחירה, אך לא את הבחירה בחופש.

יתרה מזאת, היות שאמצעיה של הראווה הם בעת ובעונה אחת גם תכליתה, נמצאת השפה שהיא מדברת עם עצמה מעל לכל ויכוח. שלילת הראווה חייבת על כן לתקשר בשפתה שלה – שפת הסתירה. שפה בה הממשי הוא המופרך והרצינות היא שעשוע. תיאוריה ביקורתית שטומנת בחובה את הפרכתה-היא. תרבות בלתי תרבותית.

שכירי החרב של השפיות המאורגנת אשר קרעו לגזרים את דגלי שודדי הים שהניפו הילדים בתהלוכת השלושים וחמישה במאי, ראו לנגד עיניהם חגיגה חסרת פשר, אותה לא יכלו לפרש אלא כהפרה של הסדר הציבורי. בחברה המושתתת על כזב, הסירוב למצוא משמעות בשקר, לדבר בשפתו ולהשתתף בשיר ההלל-העצמי שלו, הוא בגדר פעולה חתרנית. משתתפי התהלוכה בתל אביב ביקשו להזכיר לנו – עוברי האורח מסוממי השגרה – כי יום אחד, בקרוב, כולנו צפויים למות. ואם לחיות נולדנו, הרי זה כדי להגשים את מאוויינו.


מאמר זה פורסם במקור במדור ספרים של עיתון "מעריב" בספטמבר 2002.

אוהבים? תרמו להכל שקרים

Flattr this
איך היית רוצה להגיב

להגיב

*