מרי אזרחי

פורסם במקור בעיתון הארץ

"גם בעד חומות תנשב נשימתי החופשייה, ופנימה אל בתי-כלא ואל רוחות כלואים!"
(פרידריך ניטשה, "כה אמר זרתוסטרה")

יפו. ערב קיצי. בין גדרות המשטרה הכחולות, במעבר הצר שהן משאירות כשער כניסה אל שוק הפשפשים – שהמולה מסקרנת של התרחשויות נשמעת מסמטאותיו – נדחקים הבאים ועוברים על פני שני השוטרים שעומדים מזה ומזה, מגישים את תיקיהם ימינה או שמאלה ושולחים את מבטם פנימה, אל מקור הצעקות והמנגינות, שמבשרות להם ולעומדים אחריהם בתור לבדיקה הביטחונית שלל מציאות, שמחות ושעשועים ביריד המתקיים כאן. גם אנחנו בין הנדחקים, אני ושלוש הצעירות שאיתי: לין, איה ויסמין.

היד המפשפשת משמאל בתרמיל העור שלי נעצרת פתאום, ואני שומעת את בעליה השוטר, שעד אותו רגע אפילו לא הבטתי עליו, קורא: "רגע, רגע, חכו, מה זה, לא בדקתי את התיקים שלכן!" ואז אני רואה את לין ואיה ויסמין נבלעות בתוך נחשול האדם המפלס לו דרך אל לב העניינים. עיני עוד מצליחה לצוד באורם הבהיר של הפנסים את נצנוץ שערן החלק הארוך של כל השלוש, ובייחוד את התיק הנשי הקטן שלין, הגדולה שבהן, מרימה משום מה מעל לראשה. אני מנסה לקרוא להן לחזור – לשווא, לחינם לגמרי: היו ואינן עוד, כל השלוש.

"הן איתי", אני אומרת לשוטר, "אל תדאג", ומחדדת מאוד את עיני לראות לאיזה כיוון פנו. "הן לא ייעלמו לך, אל תדאגי", אני אומרת לי בלב. ובינתיים בלאו הכי כבר שלף הלחץ של הנדחקים מאחור את ידו של השוטר מתרמילי ואני כבר בפנים, משתחלת בין שרשרות האנשים הנעות לאטן וחוליות-חוליות ניתקות מהן ונערכות בסדר חדש על יד דוכן תכשיטים, סביב צמד נגנים, ליצנים, והנה גם קוסם ועל שטיחו עומדת לה איה, הצעירה משלוש הבורחות, עומדת ובוהה ספק אל חלל ריק שבדמיונה ספק אל קסמיו של הקוסם, וסמוך לה אני רואה גם את השתיים האחרות, זו מסרקת ומחליקה את שערה שהתפרע וזו מכניסה כנף חולצה שיצאה מן החגורה ומשיבה למקומו גם את האבזם הנוצץ של החגורה עצמה שניסוט.

אבל כל ההתרגשות הזאת כבר היתה כמעט בסופו של היום הארוך שלנו, שהתחיל בבוקר במקום אחר לגמרי, במחוזות זרים, ואולי אף בארץ אחרת. הדבר היה ככה. איה היא נערה כבת שמונה-עשרה, שאני אוהבת. לין ויסמין הן דודניות שלה ומבוגרות ממנה בשנה או שנתיים. שלושתן גרות בכפר אחד בארץ יהודה. נקרא לו תקוע, בני-נעים, בית אומר, בתיר – לא חשוב איך נקרא לו. יום אחד ישבתי עם איה בפתח ביתה שבכפר שבארץ יהודה ושאלתי אותה למה היא נראית עצובה קצת. משעמם לה, היא ענתה לי, נמאס לה להיות תקועה ככה כל הימים בכפר, לא לנסוע לשום מקום, לא לטייל, לא לראות דברים חדשים.

"לאן את רוצה לנסוע?" שאלתי אותה. היא חשבה רגע ואמרה, "אולי לאיסטנבול". "לאיסטנבול?" שאלתי והשתתקתי ושלא מרצוני הפלגתי לרגע אחד או שניים למחוזות זרים אחרים. באיסטנבול טיילתי לפני שנים אחדות בשובי מביקור של עשרה ימים במולדובה. נפגשתי שם עם שתי המריות, שנמכרו בשעתן לסוחרי נשים בחיפה והתפרנסו יפה מעבודה בזנות, נתפסו, גורשו, חזרו ושוב גורשו, ובעת ההיא שהו בינתיים בעירן, קישנייב. לא נשים שבורות פגשתי, לתמהוני, כי אם שתיים שהסתדרו לא רע דווקא: מריה אחת גרה עם משפחתה בביתן שבפרברי העיר, שהורחב קצת בעזרת הכסף שהרוויחה בישראל, ומריה האחרת גרה בעיר לבדה ודאגה לעצמה ולאחותה המכורה לאלכוהול.

שתיהן יחד, מגונדרות ומטופחות, טיילו איתי ברחובות קישנייב והראו לי הן את המרכז המתחדש בעצלתיים והן את השכונות העניות שאלפי נערות ונשים יוצאות מהן לעבוד בזנות: בגרמניה, באיטליה, בטורקיה, ברוסיה – וגם בישראל. שתיהן אמרו לי שהיה להן טוב בישראל, הראו לי תצלומים ובהם הן יושבות להנאתן בחופי הים של חיפה ועכו, חוגגות ימי הולדת במסעדות ובברים ומטיילות באתרי תיירות. חבל שלא יוכלו לחזור עוד, אמרו לי. מריה אחת כבר התכוננה לנסיעה לקפריסין, להיות שם מארחת בבר: מארחת, לא זונה, ככה היא אמרה. ואולי תמצא גבר להתחתן איתו. האחרת חשבה אולי לעבוד כפקידה. אבל השכר לא יספיק לה, הוסיפה מיד, לא לתקן את השיניים, לא לשכן במוסד את האח המפגר ולא לסיים את בניית הקומה השנייה של הבית הקטן, שכשביקרתי שם עוד עמדה בלבניה החשופות ועלו אליה בסולם עץ לצפות בחדרים המתוכננים שקירותיהם עוד לא נבנו.

גם להורים של איה אין כסף להשלים את בניית הקומה השנייה של ביתם, ועכשיו גם אין להם כל כך ממה להתקיים. אבל אין מצב שהנערה הזאת תפרנס את משפחתה או תרוויח את לחמה שלה מזנות. לא שצפויים לה חיים של רווחה, ואולי אפילו לא של כבוד – צעירה מוסלמית שכמוה, שהחברה שהיא חיה בה מועידה אותה לעבור מחזקת אביה לחזקת בעלה – אבל קללת הסחר בנשים לא מאיימת עליה, על הילדה הדקיקה הזאת שיושבת עכשיו מולי, ראשה עטוף במטפחת המסורתית ואפילו קווצת שיער אחת לא מציצה ממנה, יושבת ועוקבת בעיניה החומות הגדולות אחר שתיקתי המשונה עד שאחזור אליה סוף סוף. וחזרתי. חזרתי אליה לא כדי לספר כמה בודדה ועצובה הייתי באיסטנבול המרתקת, העסיסית, בארבעת ימי התיירות שהחלטתי בטעות להעניק לעצמי אחרי הביקור המדכדך בעריה ובכפריה הדלים של מולדובה שבלב אירופה – כי אם כדי להציע לה משהו.

"תראי", אמרתי לה, "לאיסטנבול לא אוכל לקחת אותך, אבל לתל אביב אני יכולה! ותל אביב גם כן יפה. יש בה בתים כא-לה גבוהים" – מתחתי יד אחת גבוה-גבוה -"וקניון כ-זה ענק – פרשתי את שתי הידיים לצדדים – וחוף ים מ-ש-ג-ע. תל אביב אינה מודאגת, תל אביב תמיד חוגגת, ציטטתי שני בדלים מתוך שיר. יהיה לך מעניין, הרי אף פעם לא היית בעיר גדולה. נעשה חיים".

העיניים החומות הגדולות התמלאו חיוך, זרחו ממש בתוך הפנים העדינים, שכיסוי הראש הכחול כהה והפס השחור הקדמי שמתחתיו, המצר קצת את המצח הרחב, הבליטו עוד את ניקיון קווי המתאר הסגלגלים שלהם. אבל לא התחשק לה לנסוע איתי לבדה אלא בחברת דודניותיה, לין ויסמין. הן כבר גדולות, הסתייגתי, ורואים עליהן שהן גדולות, בניגוד לך שעוד נראית קצת כמו ילדה. אם כי האמת היא שעל פי גילה גם לה בעצם אסור לנסוע לתל אביב בלי "תסריח", רישיון כניסה לישראל. זאת אומרת שזה לא משנה, סיכמתי את ההתלבטות, ובאמת יהיה להן יותר נחמד יחד. זאת אומרת שכולכן תיסעו באופן לא חוקי, אמרתי לה. זאת אומרת שאני הולכת להבריח אתכן. טוב, אני מסכימה ואפילו רוצה. ואת? אתן? גם הן הסכימו ואפילו רצו – שלושתן.

אז עכשיו התגלגלו הדברים ככה. קבענו לנו מועד ונדברנו שהן יתלבשו בלבוש מערבי מודרני, כמו שקוראים לזה, ואף אחת לא תהיה בכיסוי ראש. אין! ליום הזה הן יהיו נערות ישראליות חילוניות, יפות וחופשיות. קבענו את יום חמישי בשבוע, כדי שנוכל לסיים את הבילוי שלנו בביקור ביריד השבועי ביפו. כשחזרתי הביתה בדקתי את המפה ושיחזרתי בראשי את התנאים במחסומים שאני מכירה בארץ יהודה: במחסום תרקומיה כבר עצרו אותי פעם אחת עם נערה ואמה שניסיתי להסיע לבדיקה שנקבעה לנערה בבית חולים בישראל. לאם היה אישור אבל דווקא לנערה החולה לא היה. החיילים בדקו בתעודת הזהות של האם וראו שלבת כבר מלאו 16, כלומר, מותר לה לעבור רק עם תעודת זהות ו"תסריח". ובכלל, המעבר הזה נועד רק לפועלים. ובכלל, ישראלים לא יכולים לעבור במחסום אחד יחד עם פלסטינים. שננסה במחסום בית לחם, הציעו, אולי שם ירשו מטעמים הומניטריים. הם לא ממונים על העניין ההומניטרי, זאת לא העבודה שלהם. אבל במחסום בית לחם, ידענו, רק פלסטינים רשאים לעבור, אם יש להם אישור, כמובן. ישראלים – לא.

ובכל זאת, בגלל חשיבות הבדיקה שנקבעה בעמל רב, ניסינו. נסענו למחסום אל-ח'דר, שלי אסור לעבור בו ולכן הורדתי שם את השתיים כדי שייקחו מונית לצד ה"פלסטיני" של המחסום ואני עצמי נסעתי לצד ה"ישראלי" שלו. הגעתי מהר וחיכיתי לפני האשנבים שחיילות בודקות שם מאחורי זגוגיות משורינות את ניירותיהם של המבקשים להיכנס. אבל האם ובתה בוששו לבוא, אולי לא נמצאה להן מונית, אולי היה תור ארוך בצד הפלסטיני, הסמוי מעיני העומדים בצד הישראלי, ובין כך ובין כך כשהגיעו לבסוף נאמר להן אותו הדבר: הנערה כבר חייבת בתעודת זהות משלה וזקוקה לאישור כניסה לישראל. גם פה לא עזרו לא התחינות ולא הזימון הרשמי לביקור בבית החולים שממילא כבר היינו מאחרות אליו. נפרדנו אפוא במחוות של אין-אונים משני צדי הסחרחרת החשמלית והלכנו אשה לדרכה.

ובכן, מחסום תרקומיה – נפסל. קצת הצטערתי בגלל הדרך הנפלאה ממנו אל עמק האלה: רציתי לכלול גם נופים יפים ביום-כיף שלנו. אבל את האצבע כבר הנחתי על מחסום המנהרות שבכביש 60. ומהר מאוד פסלתי גם אותו: שם יש עכשיו מאבטחים פרטיים, שלא פעם הם נוקשים יותר מהחיילים ומעכבים ובודקים כל מכונית ומכונית. האצבע עברה אפוא ממחסום המנהרות למטה ושמאלה אל המחסום של ביתר עילית, בכביש 375, ונשארה שם. כי על פני המחסום הזה אני עוברת גם ברכיבות האופניים שלי ומכירה אותו היטב. הוא עשוי להיות מתירני יותר.

המחסום הזה, הקרוי "מעבר בית"ר", מפריד בין ישראל הישנה של המאה ה-20 לישראל החדשה של המאה ה-21 ומשני צדדיו ניצבים שלטים רבים, מהם צהובים ומהם אדומים, שנותנים הנחיות מפורטות בכל דבר ועניין. ואלה הדברים והעניינים: לבאים מכיוון ישראל השלטים מודיעים שאסור להם על פי חוק להעביר כלי רכב לתיקון בשטחי הרשות הפלסטינית; שהעברת טובין חקלאיים ליישובים ישראליים או למתקן צבאי מותרת אך ורק דרך נקודות הביקורת: בקעה, אליהו, שומרון, מכבים, בחורים, א-זעיים, דרך האבות, ל"ה ומיתר; שהעברת טובין חקלאיים שיעדם למקום אחר באיו"ש מותרת אך ורק דרך מעברי גב-אל-גב: בקעה, גלבוע, שער אפרים, ביתוניא, הר חומה ותרקומיה; שהעברת בע"ח ומוצריהם משטחי הרש"פ אסורה.

עד כאן מן העבר האחד. לממשיכים בדרכם אל העבר האחר, ברכב שבין שהוא תקין ובין שאינו תקין לא נועד למסירה לתיקון בשטחי הרש"פ ואין בו לא טובין ולא בע"ח משטחי הרש"פ, או מוצריהם, פונה שלט אדום בחיבה: "אזרח יקר!!! עקב החשש שתוכנס בשגגה/שלא ברצונך לשטחי הרשות הפלסטיניים האסורים בכניסת ישראלים, נלקחו על ידי חיילי המחסום פרטיך ופרטי המכונית, זאת על מנת לשמור על ביטחונך ולוודא אי הגעתך לשטח זה. פרטיך יישמרו בידי גורמי הביטחון וייעשה בהם שימוש לשם ביטחונך במידה שיוברר כי הוכנסת/נכנסת לשטחי הרשות הפלסטינית. בברכת נסיעה טובה ובטוחה, מפקדת כוחות צה"ל באיו"ש".

העובר מכאן לכאן וממשיך הלאה ברוח טובה ומחוזקת מן ההשגחה הדיסקרטית שהובטחה לו ככה באופן אישי, לומד מן השלטים הבאים שהוא יכול ואף מוזמן לבקר בביתר עילית, עיר התורה והחסידות בהרי יהודה, לרדת מטה ולהדרים בכביש 60 אל גוש עציון, אל אפרתה ואל אלעזר ואל נוה דניאל ואל אלון שבות ואל כרמי צור, ולהגיע עד קרית ארבע וחברון, בלי לדעת אם נכנס או הוכנס בכוונה או בשגגה לשטחי הרש"פ והיכן הם השטחים האלה בכלל. אבל לי זה לא היה חשוב, שהרי ידעתי שהכפר שאני מתכוונת לקחת ממנו את הבנות נמצא בשטחי הרש"פ – אם כי שטחי A ו-B מתחלפים בו באין מרגיש בשטח C, המותר בכניסה לישראלים – ועמדתי להיכנס לשם בכוונה ולא בשגגה כדי לאסוף את הבנות ולנסוע איתן לתל אביב.

לכן עניין אותי במיוחד דווקא השלט הצהוב שמקבל את פני הבאים מישראל החדשה לישראל הישנה, כלומר שיקבל את פני ואת פני לין, איה ויסמין בדרכנו אל העיר שהכל בה – שלא כמו בכפרן – נבנה בקצבו של הדור, כנאמר בפזמון ידוע. על השלט הזה כתוב כך: "ברוכים הבאים למעבר בית"ר. המעבר מיועד לישראלים בלבד. חל איסור על מעבר ו/או הסעת אדם שאינו ישראלי דרך מעבר זה!! 'ישראלי' – תושב ישראל, מי שמקום מגוריו הוא האזור או שהוא זכאי לעלות לישראל על פי חוק השבות התש"י – 1950 כפי תוקפו בישראל".

טוב, אז למרות הסרבול אי אפשר להגיד שאני לא מבינה את הכתוב בשלט הזה ומה מותר ומה אסור על פיו. אמנם אפשר לדייק ולהעיד בוודאות שלא זו בלבד שמקום מגוריהן של שלוש הצעירות שאני רוצה לכייף איתן בתל אביב וביפו הוא האזור, אלא גם שהן עוד לא יצאו ממנו מעולם, לצערן. כנגד זה אי אפשר לטעון בשום אופן שהן ישראליות וגם לא שהן זכאיות לעלות לישראל על פי חוק השבות התש"י – 1950. ובכן, את השלט קראתי והבנתי היטב, אבל לא הסכמתי איתו. פשוט לא הסכמתי.

לכן באתי אל ביתה של איה במועד שקבענו בהחלטה נחושה לממש את תוכניתנו. ובכל זאת מצאתי לנכון לחזור ולהזהיר את הבנות ואת אמהותיהן. צופה מן הצד יכלה אפוא לראות בבוקרו של יום חמישי ההוא את התמונה הזאת בפתח הבית שבכפר שבארץ יהודה: שלוש נשים מבוגרות עטופות במלבושיהן מכף רגל ועד ראש: האמהות. עוד אשה מבוגרת אחת, ממושקפת, בג'ינס קלאסיים חלקים ובחולצת טי וסוודר: אני. שלוש צעירות, שערן הארוך היפה גולש להן על כתפיהן, פניהן מאופרות בטעם ולגופן מכנסי ג'ינס אופנתיים מקושטים בנצנצים, סריגים הדוקים למדי – אם כי לא חולצות-בטן – וז'קטים ספורטיביים: לין, איה ויסמין.

פורים הן עשו לי, הבנות האלה, אמרתי בלבי בפליאה גדולה. שלוש חתיכות אמיתיות, הוספתי ועלצתי ביני לביני, מתאימות בול לתל אביב! אחרי שהסתכלתי והתפלאתי והתפעלתי, הצגתי שוב את המצב במלים ברורות ומפורשות: אנחנו יוצאות למסע קצת הרפתקני, על כל פנים מסע לא חוקי בארץ שהחוק השולט בה הוא הכוח הצבאי ולכן אנחנו חלשות ממנו. אז כדאי להתלבט עוד קצת, כלומר, אתן צריכות להתלבט עוד קצת: אתן באמת רוצות? כן, רוצות. אתן לא פוחדות? שתיקה. לין מנענעת בהיסוס את ראשה ואומרת בסוף: מפחדות אבל רוצות. "טוב. אז אם ככה בואו נעשה חזרה קצרה: אם עוצרים אותנו במחסום ושואלים אותנו: מה נשמע? מה קורה? מה העניינים? אתן אומרות: הכל בסדר. אולי אפילו כדאי להגניב צירה קטן: ה-כל ב-סי-דר".

"הכל בסדר", הן ממלמלות כולן, כל השש, ואז אנחנו ניגשות בשתיקה למכונית, לין המבוגרת יותר והשותפה קצת לאחריות בעיני מתיישבת על ידי, ואיה ויסמין מתיישבות מאחור.

עברנו, הכל בסדר

הנסיעה עד "מעבר בית"ר" עברה עלינו כמעט בדממה. כשהתקרבנו למחסום, לשלט האדום, למגדל המתכת, לפסי ההרעדה, לבטונדות, לביתן החיילים, הרגשתי שרגלי רועדות ולא בגלל הפסים. נשמתי עמוק, האטתי אבל לא עצרתי, הורדתי את שמשת החלון, הנעתי את כף ידי במחווה סחבקית לחייל, והוא, בתנועה אדישה, סימן לי להמשיך. "עברנו!"

נסעתי עוד כמה מאות מטרים ועצרתי את המכונית בשולי הדרך להיאנח אנחת רווחה ולפנות ימינה ואחורה אל שלוש הנוסעות הפלסטיניות שלי – לא היה צורך לומר להן כלום, הכל היה ברור: עברנו ואנחנו חופשיות עכשיו לעשות חיים. הצעתי להתחיל את היום במנוחה קצרה בבית קפה: כן, כבר הייתי תשושה קצת.

ישבנו ב"בר בהר", מסעדה ומוקד מידע של הקרן הקיימת לישראל, על הטרסה הנשקפת אל נוף הרי יהודה ששום עיר תורה וחסידות לא תקועה בה עדיין: מלוא העין כל הארץ חמוקים-חמוקים של גבעות ירוקות – טוסקנה זה כאן. פתאום צילצל טלפון סלולרי. הטלפון של לין, רק לה היה טלפון, שקיבלה במתנה מארוסה. הוא ביקש לדעת אם הכל בסדר: הכל בסדר, שמעתי אותה לא מתבלבלת ואומרת לו בערבית. הוא רצה לדעת איפה אנחנו, והיא נתנה לי את השפופרת. בר גיורא, ניסיתי. לא הבין. נס הרים, המשכתי. לא הבין. הסתכלתי על המפה של נקודת התצפית: הר איתן, הר הטייסים, הר הפיתולים – איך אני אסביר איפה אנחנו? בסוף אמרתי שאנחנו איפשהו באמצע בהרי ירושלים בין עין כרם לבית שמש. הוא שמח, בבית שמש כבר עבד, שב"ח שכמוהו, והשם עין כרם היה מוכר לו, על אף גילו הצעיר: אה, אז אתן נמצאות ב… נכון?

עכשיו אני לא הבנתי. החזרתי את השפופרת ללין וביקשתי שתקשיב ותחזור על השם. היא הקשיבה והגתה בקול רם איזה שם בערבית: אולי שם של כפר, אולי של אזור. עד היום אני לא יודעת. הדבר שנזכרתי בו אז הוא שכבר חוויתי פעם אחת את החוויה הזאת עם פלסטינים שהסעתי מארץ יהודה לשפלה – ילדה ושני הוריה. בנסיעה מבר גיורא לצומת כרם החליפו ביניהם ההורים שמות של כפרים ערביים שאבותיהם או סביהם או קרובי משפחה אחרים גרו שם לפנים, והם עצמם עוד הספיקו לטייל בין חורבותיהם לפני שהוכרז הסגר הכללי על הגדה. רק את הצלילים אני זוכרת, ואת המבוכה שלי – את הצלילים הזרים ואת המבוכה ואף לא שם אחד. לא שאת הנערות עניינו כל הדברים האלה, הן היו מלאות שמחה וכל נשמתן הצעירה היתה בהווה. הן רצו שכבר נזוז, לתל אביב. וזזנו.

בתל אביב הוצאתי מהתרמיל את המצלמה, ועכשיו אני יכולה לראות אותן בתצלומים. הנה הן: רודפות זו אחר זו כמו ילדות קטנות על מדשאות הקמפוס של אוניברסיטת תל אביב, תחנתנו הראשונה, נשענות גב אל גב לרגלי גזע עץ, יושבות אל שולחן מתכת ברחבה הגדולה שלפני בניין המסעדות הגדול ואוכלות המבורגר עם צ'יפס של "מקדונלד'ס" ושותות קוקה קולה, וליד הכיסא הריק שלי יש על השולחן צלחת פלסטיק שקופה של סלט בריאות וכוס מיץ גזר. הנה הן נכנסות בעצלתיים לבניין הספרייה, ששם, אני זוכרת היטב, הקשיבו בנימוס אבל בלי עניין להסברי על האגפים השונים ועל החופש להיכנס אל אולמות הקריאה, חופש שלא היה להן עניין בו אז ואולי גם לא יהיה אף פעם. ואני זוכרת איך הן לטשו את עיניהן בחבורה של סטודנטיות שדיברו בערבית, ראשן של אחדות היה מכוסה במטפחת ושל אחרות גלוי; ואחר כך לטשו עיניים סקרניות עוד יותר וניסו גם לחדד אוזניים אל צעיר וצעירה שדיברו אף הם בערבית והצעירה היתה גלוית ראש והמחשוף העמוק של חולצת הטריקו שלה גילה טפח ואף טפחיים. ועכשיו שאני מסתכלת בתצלומים אני שמה לב שגם מחשופה של לין, הנראית באחד התצלומים כשהיא יושבת בזרועות חבוקות על רקע חלקת חצץ בגן של הקמפוס, גם המחשוף הצנוע שלה לא מסתיר את התגבעותם של שדיים צעירים ומלאים ואת ראשיתו המוצללת של החריץ העמוק שנוצר ביניהם מכוח הזרועות המתהדקות עליהם, צעירות ומלאות אף הן. בתצלום הזה שערה השחור אסוף לאחור ומגלה אפרכסת בהירה של אוזן שמפתה קצת בעירומה ואת הקווים המושלמים של כתף נשית מאוד וצוואר חסון במידה, לא דק ולא עבה, ואת קו הלחי שמושך את העין לעלות אל גומת החן ולשוב ולרדת אל החיוך קפוץ השפתיים ואף על פי כן מצודד ואל הסנטר שמשלב בתואם עגלגלות וזוויתיות, ומשם הלאה אל החריץ הכהה שבין השדיים.

בתצלומים הבאים נראות השלוש במוזיאון ארץ ישראל, שנקרא לפנים מוזיאון הארץ ואת שמו הנוכחי נתן לו רחבעם זאבי בשנים שהיה מנהלו. אבל את זה לא זכרתי כשהצעתי לבנות את הביקור במוזיאון, רציתי לשעשע אותן בצפייה בתערוכה "חוכמת הפרצוף" שהוצגה בו אז. כשנכנסנו, גילינו לאכזבתנו שכל הכיתובים הם בעברית בלבד. בכל זאת הצלחתי לרתק אותן למסכה זו או אחרת, לקריקטורה, בייחוד לתצוגה שהסבירה את הקשר בין תווי פניו של אדם ובין תכונותיו: איה מצאה באחד הקלסתרים הסבר לחלומות הבלהה שלה בלילות, וגם יסמין מצאה איזה פירוש לתווי פניה הגסים קצת יותר משל השתיים האחרות. על פי בקשתי, הצטלמו יסמין ולין מתחת לשלוש קריקטורות פוליטיות: של רבין, פרס ופרץ. איה סירבה.

בתצלום לא ניכר בשתיים שהן נהנות במיוחד ובכל זאת הן מחייכות בנימוס וראשיהן נראים כאילו הם כלואים בין עניבת הפרפר של רבין, סנטרו הכפול של פרס, שכמעט מונח על שערה של לין, ושפמו של פרץ, שרצה המקרה ורק מחצית פניו נראית בתצלום. על רצח רבין הן לא ידעו, השלוש, והאמת היא שלא הרבה היה לי להציע להן בתערוכה הזאת, והן עצמן, שתחושת החופש החדשה שלהן הלכה והבשילה מן הסתם מרגע לרגע, הקדימו לצאת ממנה בלעדי, הניחו אותי אחריהן קוראת בעיון את אחד ההסברים על פיענוח פרצופים בקבלה ובספר הזהר, ופרחו להן.

כשהבחנתי בזה מיהרתי ויצאתי גם אני, סקרתי בבהלה את אולם הכניסה על פתחי היציאה שלו, רצתי במורד גרם מדרגות שהיה שם וקראתי בקול את שמותיהן אל החללים שבקומה התחתונה. עד שגיליתי אותן מטיילות להן "בארץ הברון", ומנסות לפענח, בלי הצלחה יתרה, את חשיבותם של התצלומים והכלים השונים המוצגים שם. כשהתקרבתי אליהן התעניינו דווקא ושאלו שאלות, אבל מאחר שלא כל כך ידעתי איך ומה לספר להן על ענייניו של הברון וכל מה שהתחשק לי באותו רגע הוא למצוא לי מפלט מן המבוי הסתום שנקלעתי אליו ולשיר להן את "לו הייתי רוטשילד" – מאחר שכך, התעשתי והצעתי להן שנצא מכאן, וניסע לתל אביב עצמה.

הים הכחול לא יברח

על יד המכונית שאלתי אותן מה הן הכי רוצות – לראות סוף סוף את הים לראשונה בחייהן או לראות את מרכז תל אביב ואת דיזנגוף סנטר. הן רצו גם את זה וגם את זה אבל דחוף יותר היה הקניון, שעליו דווקא שמעו: הים הכחול הרי לא יברח לנו. הקניון שבה את לבן מיד והן עלו וירדו במדרגות הנעות, נעצרו ליד חנויות ובהדרגה גם העזו למשש כמה אריגים בתצוגה שמחוץ להן, הציצו במחירים ונדהמו, נמשכו מחנות אל חנות, ממיצג אל מיצג ולא ידעתי איך לפתות אותן לצאת מן המקום הזה המאוס עלי כל כך. התצלום על ספסל ביציאה מהקניון בכל זאת מראה גם אותי שמחה, לין היפה נשענת עלי ושתינו מחייכות די בנדיבות אל המצלמה.

התחנה הבאה שלנו היתה שכונת נוה צדק הציורית, "השכונה היהודית הרשמית הראשונה שהוקמה מחוץ לחומות יפו, בשנת 1887". שם, כך הצגתי להן את המשך התוכנית, נאכל גלידה ונטייל, אחר כך ניסע לנמל יפו ונראה את הים, ואחר כך נבקר ביריד של שוק הפשפשים. לצערי, לא צילמתי אותן עומדות, משועשעות ומשתאות, לפני מזנון הגלידות שאפילו אני התפלאתי למראה עושר טעמיו וצבעיו, לא אותן ולא את המוכר הצעיר בעגיליו ובתסרוקת הראסטות הארוכות שלו, שיצא מגדרו כדי להדריך את הבנות בדוכן שלו, בייחוד אחרי ששמע שהן באו מהגדה המערבית ליום של כיף בתל אביב, ומאחר שקומץ המלים הערביות שעמדו לרשותו לא הועיל, האכיל אותן בכפיות פלסטיק קטנות מכאן ומכאן וחיכה בסבלנות גדולה עד שיבחרו ואז דחס וגדש את שלושת הגביעים בכל כמות הגלידה שיכלו להכיל.

התצלומים הבאים מראים אותן אחת-אחת בפוזות רומנטיות ותיאטרליות שונות ברחבת מרכז סוזן דלל, כורעות, עומדות, נשענות אל דקל לפני החזית המוארת של אחד הבניינים, וחיוכי שלושתן רציניים וחולמניים, נערות יפות ובלב אלפי תקוות, כלשונו של פזמון אחר. בינתיים כבר ירדה החשכה ונסענו סוף-סוף לראות את הים – את הים! אמנם כבר לא כחול ובכל זאת הים הגדול שלא ראו אותו מעודן אף על פי שבין כפרן למישור החוף מפרידה נסיעה נוחה של כשעה בלבד.

מן הביקור בנמל יפו, שהתקצר לנו שלא מרצוננו, יש לי רק תצלום אחד. נראות בו, בחושך, שתי סירות דיג עוגנות ליד מזח צר. רק אני הלכתי לי לטייל על המזח הזה, כי הבנות התיישבו עליו מיד בתחילתו, חלצו את סנדליהן, הפשילו את מכנסיהן, ושיכשכו את רגליהן במים הכהים, וסירבו לזוז.

עוד לא הספקתי להתמכר דיי לתקוות נעימות משלי לנוכח הסירות המתערסלות בנועם על האדוות הקלות – "עדן" היה שמה של אחת – וכבר החזיר אותי בריצה קול של גבר. שני גברים עמדו שם מאחורי הבנות, שריריים ובריאי בשר. הם לא הבינו אלה את אלה, הבנות והגברים. השטח פרטי ומגודר ואסור להיכנס אליו, איך העזנו להיכנס, פנה אלי בכעס אחד מהם. אמנם נכון, הודיתי ביני לביני, ראיתי את הגדר, אין כנראה הרבה מקומות בלי גדרות בארץ הזאת, אבל בגדר היה פשפש והוא היה פתוח לרווחה. עם זאת, השעה והנסיבות לא היו יפות להתנצחויות עם האיש הזה, שבינתיים הציג את עצמו כמאבטח. ובכן התנצלתי, הקמתי את הבנות המבוהלות ויצאנו החוצה, הן עדיין יחפות ואני קצת מבולבלת, כי האיש הלך אחרינו ודרש מאיתנו לעמוד. הוא שמע את הבנות מדברות בערבית ושאל מאין הן.

לומר שהן מיפו לא היה אפשר, כי האמת היא שעשיתי קודם ניסיון טיפשי לרכך את לבו בדרך החוצה ואמרתי לו שרק רציתי שיראו וירגישו את הים בפעם הראשונה בחייהן. הן ממזרח ירושלים ותושבות ישראל, אמרתי לו. ואז הוא הוציא מכיסו תעודת שוטר, הציג לי אותה ונתן לי שהות להתבונן בה ולהתרשם. אחר כך דרש שנראה לו את תעודות הזהות שלנו ואת אישורי הכניסה שלהן. בדיוק באותו רגע צילצל שוב הטלפון של לין, וארוסה, בפעם המי-יודע-איזו, שוב התעניין בשלומה. שמעתי אותה ממלמלת משהו על בעיות וסוגרת מהר את הטלפון. את המלה הזאת, "משאכל", בעיות, קלטתי למרות המתח הגדול שהייתי נתונה בו, כי אין עוד מלה ערבית ששגורה בפי טוב יותר ממנה. השד-יודע-איך בסוף הצלחתי לחלץ מפי השוטר את האמירה והאזהרה שזאת "הפעם האחרונה" שהוא מוותר לנו – כאילו כבר נפגשנו פעמים רבות ועל כל פנים חושיו המנוסים אומרים לו שכבר היו פעמים כאלה – ושנסתלק משם מהר ושהבנות יהיו כל הזמן על ידי.

זאת לא הפעם האחרונה

ובכן, ככה היה הדבר. כי את מה שהיה אחר כך הלוא כבר סיפרתי בהתחלה: כשלוש דקות אחרי המפגש המפחיד עם השוטר הסמוי הגענו אל מחסום המשטרה שבפתח שוק הפשפשים, מחסום אבטחה תמים לגמרי, אבל הבנות, שעוד לא הספיקו להירגע, נדחקו פנימה, עברו מהר על פני השוטרים וברחו כל עוד נפשן בן בלי להראות את תיקיהן.

הסוף היה נפלא. התצלומים האחרונים מראים אותן כשעתיים אחרי הסיור בשוק הפשפשים, רצות בחשכה על חוף ימה של תל אביב, החוף הקרוי בננה ביץ'. הן לא הסכימו להתעכב אפילו רגע במסעדת החוף לאכול ולשתות משהו ולנוח מן המתח, כי אם מיד חלצו שוב את סנדליהן, הפשילו את מכנסיהן ורצו אל הים. ורצו ורצו ורצו רצה ושוב בזיגזגים לאורך החוף הענקי, וזנבות-הסוס של שערן הארוך מתבדרים ברוח. מפעם לפעם כרעו על החול או השתופפו בתוך המים הרדודים כדי להצטלם. התצלום האחרון מראה שתיים מן השלוש עומדות במים, זרועה של אחת מהן חובקת את מותני האחרת, גבן אל המצלמה ורק הצבע הבהיר של חולצותיהן, הבולט על רקע חשכת השמים והמים, מגלה שיסמין ואיה הן, כי לין היתה בחולצה שחורה.

וזאת לא היתה הפעם האחרונה, היו ויהיו עוד פעמים. כי אני, שהסעתי אותן ביום ההוא והשבתי אותן בשלום אל כפרן בשתיים לפנות בוקר מאושרות מאין כמוהן, אני לא מכירה בחוקיות המחסומים והגדרות ולא בחוקיות שלטון הצבא במקומות שלין איה ויסמין באות מהם. ונדמה לי שגם מוכר הגלידה בנוה צדק, בעגיליו ובצמותיו, ובעיקר בשפיותו האנושית – גם מוכר הגלידה הזה היה מסכים להצטרף אלי לו הכרתי אותו, והיינו נוסעים אז בשתי מכוניות ולוקחים שש נערות ואולי גם נערים, ומעניקים לא רק להם כי אם גם לנו תחושה של חופש, זמני אבל עמוק ומשמעותי.

אוהבים? תרמו להכל שקרים

Flattr this
איך היית רוצה להגיב

להגיב

*