בשיחות שלום, למי אכפת מדמוקרטיה

זה היה צילום בשביל ספרי ההיסטוריה. או כך לפחות רצו חמישה המנהיגים שנחשוב בזמן שהם צעדו בראשים זקופים על השטיח האדום בבית הלבן. בעודם צועדים, הם יצרו צורת V סמלית, כאשר נשיא ארה"ב בראש, ומהצדדים עמיתיו מישראל, פלסטין, ירדן ומצרים. חמישה הגברים בחליפות רצו לשדר לעולם שהם מתכוונים להתגבר על כל המכשולים בדרך להשגת שלום במזרח התיכון.

הצילום הזה דומה להפליא לזה שצולם לפני כעשור וחצי כאשר נשיא ארה"ב ביל קלינטון הוביל את מנהיגי אותן המדינות בעודם צועדים על אותו שטיח אדום בבית הלבן. כל מה שצריך לעשות זה להחליף את המנהיגים של אז ביורשיהם כיום, למעט נשיא מצרים שהיה נוכח גם אז. גם הצילום אז היה צילום היסטורי – גם אם הוא נשכח בינתיים – שנועד ליצור את הרושם שהשלום כבר מגיע.

עם זאת, הנה אנחנו כעבור 16 שנים, שוב מצפים לשלום שבדרך, או כך לפחות אומרים לנו. בחינה מקרוב של חמישה המנהיגים שבצילום הנוכחי יכולה לסייע לנו להבין למה השלום טרם הגיע.

בראש הקבוצה עומד ברק אובמה. למרות שמסע הבחירות שלו נבנה סביב הסיסמה "שינוי", נשיא ארה"ב הוכיח כי בכל הקשור למזרח התיכון, המדינית שלו שונה רק במעט, אם בכלל, מזו של קודמיו. לא רק שהוא המשיך את הכיבוש האמריקאי בעיראק ובאפגניסטן בעודו מחמש ותומך במשטרים הכי האכזריים ובלתי-דמוקרטים באזור, הוא גם דאג לשמר את "היחסים המיוחדים" בין ארה"ב לישראל תוך התעלמות מהעוולות שהאחרונה ממשיכה לבצע מדי יום ביומו.

לצדו צועד בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל. כמנהיג המדינה שמקבלת את הסיוע הגדול ביותר מארה"ב, נתניהו לא רק ממשיך במדיניות הכיבוש והמצור על עזה, הוא גם מסרב להאט – שלא לדבר על לעצור – את בניית ההתנחלות על אדמות פלסטיניות בגדה המערבית ואת שוד הקרקעות. אם הוא לא ירוסן, הרטוריקה והצעדים האגרסיביים של נתניהו כלפי שכנותיה של ישראל עלולים להצית עימות אזורי נוסף עוד בטרם תסתיים כהונתו.

אבל מעבר להבנת התפקיד של שתי מדינות אלו במזרח התיכון, אשר כבר ודאי לא מפתיע איש, חשוב להבין את תפקידם של נציגי הצד "השני" שהשתתפו בפגישה בוושינגטון: את הממשלות הערביות.

בחזית הקדמית נמצא הנציג כביכול של העם הפלסטיני, נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס. בשנים האחרונות, התפקיד הבולט ביותר של הרשות הפלסטינית היה דיכוי האוכלוסיה המדוכאת-גם-כך בגדה המערבית וברצועת עזה. כדי לדכא כל מחאה עממית של הפלסטינים נגד הכיבוש הישראלי, הרשות הפלסטינית השתמשה בנשק וציוד לפיזור הפגנות שסיפקה לה ארה"ב באישור ישראל, ועצרה והיכתה פלסטינים שהביעו את התנגדותם למדיניותה. הדבר היה בולט במיוחד בעת ההתקפה האכזרית של ישראל על עזה בחורף 2009-2009 ואחר כך גם בזמן ההתקפה על המשט לעזה שבמהלכו מנעה הרשות ממפגינים ברמאללה ובמקומות אחרים לצאת לרחובות. רק לפני שבועיים, לאחר הריגת ארבעת המתנחלים מבית חגי בירי מהמארב, ביצעה הרשות הפלסטינית מעצרים של מאות פלסטינים בגדה – מהלך שגרר גינויים מצד אין ספור ארגוני זכויות אדם פלסטינים.

חשובה אף יותר מכך, היא שאלת הלגיטימיות של ממשלתו של עבאס. דוברו של עבאס, נביל אבו-רדיינה, אמר באחרונה כי "הנשיא מחמוד עבאס נבחר בבחירות חופשיות, דמוקרטיות ואמינות תחת פיקוחם של יותר מאלפיים משקיפים בינלאומיים וערבים".

ראשית, יש מקום לתהות עד כמה בחירות יכולות להיות "חופשיות" ו"דמוקרטיות" כאשר הן נערכות בשטח שנמצא תחת כיבוש צבאי זר. יתר על כן, מרבית הפלסטינים, אשר חיים בעל כורחם בגלות, כלל לא הוזמנו להשתתף בבחירות. אבל לצורך הדיון, בוא נתייחס לדבריו של אבו-רדיינה כפשוטם.

אבו-רדיינה טוען, כך נראה, כי הבחירות הללו, שנערכו בינואר 2005, העניקו בדרך כלשהי לנשיא הרשות הפלסטינית מנדט בלתי מוגבל. עם זאת, תקופת הכהונה שלו דווקא כן מוגבלת, ומחמוד עבאס נבחר לתקופה של ארבע שנים, ומכאן שהמנדט שלו כנשיא הרשות הפלסטינית הסתיים לפני למעלה משנה וחצי.

במהלך שכמו נלקח היישר מתוך ספר הדרכה לרודנים, הוארכה כהונתו של עבאס מתוקף "סמכויות חירום" שנטלה לעצמה הרשות הפלסטינית מחשש כי אם יערכו בחירות חדשות, יפסיד עבאס למועמד של מפלגה מתחרה – קרוב לוודאי חמאס. למרבה האירוניה, בבחירות ה"חופשיות" וה"דמוקרטיות" האחרונות שנערכו בפלסטין בשנת 2006, הביס חמאס את פתח, וזכה ברוב המושבים בפרלמנט. לא מפתיע שאבו-רדיינה העדיף להתעלם מכך.

למרות שנבחר על ידי העם הפלסטיני, חמאס מוחרם על ידי ארה"ב והרשות הפלסטינית, ורצועת עזה הנמצאת תחת שליטתו נתונה למצור מצד ישראל ומצרים. למרות ששלטון חמאס בעזה הנצורה אינו מופת הדמוקרטיה, המשך החרם עליו מצד וושינגטון, ישראל והרשות הפלסטינית משדר מסר כי כאשר מדובר בשיחות שלום, אין חשיבות לדמוקרטיה.

מסר זה קיבל חיזוק נוסף בעקבות נוכחותם של שני המנהיגים הערבים הנוספים לצד עבאס.

מצד אחד נמצא חוסני מובארכ אשר שולט במצרים באמצעות "חוקי חירום" (נשמע מוכר?) מאז שהפך לנשיא בשנת 1981. למרות ידידותו עם ארה"ב וישראל, מובארק עומד בראש אחת הדיקטטורות האכזריות והמושחתות ביותר באזור. לאור התלות של ההנהגה המצרית בסיוע אמריקאי, והעובדה כי היא גם הנהנית העיקרית ממנו, שירות המודיעין (מוחאבראת) של מובארכ אינו מוכן לסבול כל ביקורת פנימית. רבים מאלו שניסו לקרוא תגר על שלטונו הצטרפו לעשרות אלפי אסירים פוליטיים הכלואים בבתי הסוהר של מצרים, שבהם עינויים והתעללויות הם תופעה רווחת ומתועדת היטב.

בנוסף למובארכ, מופיע בצילום גם מלך ירדן, עבדאללה השני. למרות שבארה"ב מהללים לעיתים קרובות את ירדן בתור מדינה "מודרנית" ו"מתונה", גם בה יש מעט מאוד דמוקרטיה. הפרלמנט, שגם ככה כמעט נטול סמכויות, פוזר בשנה שעברה ללא כל הסבר, והבחירות החדשות נדחו לחודש נובמבר השנה וצפויות להיערך תחת חוק שספג ביקורת נרחבת מצד יריביו של עבדאללה ואשר נחקק באמצעות "צווי חירום". בה בעת, חוקים דרקוניים החלים על העיתונות וארגונים לא ממשלתיים, מגבילים בצורה חמורה את חופש הביטוי וההתאגדות, ופעילים פוליטיים נאלצים לבצע את מלאכתם בצלם של שירותי הבטחון הנמצאים בכל מקום.

אין זה צירוף מקרים כי שני גברים אלה נחשבים לשניים מבעלי הברית הגדולים ביותר של ארה"ב במזרח התיכון. בתמיכת ארה"ב, שניהם דבקים במדיניות ה"שלום" כלפי ישראל למרות שזו אינה זוכה כמעט לתמיכה בקרב האוכלוסיה של ארצותיהם.

לסיכום, אפשר בקלות לנתח את הצילום של חמישה הגברים בבית הלבן באופן הבא: דיקטטור, מלך, שליט בובה ושני ראשי מדינות שאחראים על שלטונות הכיבוש הצבאי היחידים באזור – לא ממש המרכיבים הטובים ביותר להשגת שלום.

למרות שלא הוזמנו לבית הלבן, אין ספור פעילי שטח ותנועות שצמחו מלמטה ברחבי המזרח התיכון מהווים את הסיכוי הטוב ביותר להשגת שלום וצדק באזור. ותנועות אלה, אשר זוכות לאהדה הולכת וגוברת, הן אלו שראויות לתמיכתו של כל מי שדואג לגורלו של המזרח התיכון. בינתיים, תנו לבובות ולאדוניהן להמשיך ללכת על השטיח האדום בוושינגטון בזמן שהשינוי האמיתי יבוא מאלו שרגליהם על הקרקע.

תרגום: הכל שקרים

אוהבים? תרמו להכל שקרים

Flattr this
איך היית רוצה להגיב

להגיב

*