המפלצת מדוזה

הסופר והחוקר יואל הופמן מפרק את הצידוקים הפילוסופיים לניסויים בבעלי לבעלי חיים, בדברים שנשא בכנס הזדהות עם בעלי חיים במעבדות שנערך במועדון צוותא בתל אביב, ב-17 באפריל 1997. פורסם במקור על ידי האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי חיים.


אני רוצה לתת דוגמה של שני מחקרים. פסיכולוג מסוים, הארי הארלו, ערך מחקר כדי ללמוד על רגשות של בני-אדם באמצעות רגשות של קופים. הוא לקח תינוקות קופים והעמיד אותם בפני ברירה בין אמהות דֶמֶה רכות ונעימות למגע, שעשויות פרווה ולבד, אבל אינן מספקות חלב, ובין אמהות שעשויות רשת ברזל קשה, אבל מספקות חלב. הניסוי הזה, שכפה על תינוקות הקופים את הבחירה האכזרית בין שובע שאין אתו אהבה, ובין אהבה שמחירה רעב, הותיר בהם נזק נפשי כבד.

ניסוי אחר: הכניסו תינוקות קופים בני 6 שבועות לתוך שוקת אנכית מפלדת אל-חלד, שנועדה ליצור "באר של יאוש רגעי", ביטוי אקדמי…; לקופים הקטנים נגרם נזק תמידי. חודשים רבים אחרי ששוחררו עוד השתופפו, כשהם חובקים את עצמם ומתעלמים מכל מה שסובב אותם. בניסוי דומה גרמו לכלבים, חתולים וחולדות לשקוע במצב של פסימיות על-ידי מכות חשמל, שהחיות לא יכלו בשום דרך למנוע. טבעו אפילו מונח מדעי למצבן של החיות – "חוסר ישע נרכש". אני בטוח שמישהו ודאי עלה בדרגה באקדמיה, ואולי קיבלו עוד תקציבי מחקר.

לפני מספר חודשים השתתפתי בעימות בחיפה בין מצדדים ומתנגדים לניסויים בבעלי חיים. באותו מפגש באנו חצי שעה קודם, ומצאתי את עצמי יושב ליד אדם, קודם כל נקי מאוד, ריח דאודורנט מבית השחי והחולצה מעומלנת, ונכנסתי לשיחה אתו. היו לו משקפיים יקרים. דיברנו על הדירה והמקום. ארבעה כיווני אוויר יש לו. אחר כך דיברנו על מוסיקה. הוא שומע היידן ואוהב את הנדל. היה לו מבטא אנגלי והוא למד באנגליה. והוא גם בטכניון. באמת איש שאפשר להתיידד אתו, חשבתי לעצמי.

אחר כך, כשעלו לפאנל וישבו על הבמה, התברר שהוא מהאחראים לאספקת חיות המעבדה בטכניון, למעבדות השונות. איך היה הביטוי המדויק, כשמישהו תקף אותו, אני לא חושב שזה הייתי אני, הוא אמר במבטא האנגלי היפה הזה: "אנחנו לא יודעים מה הם מרגישים, כי אין להם שפה". ואז ידעתי שראיתי את פניה של המפלצת. איך קוראים למפלצת הזאת במיתולוגיה היוונית? מדוזה? שכל מי שרואה את פניה דמו קופא בעורקיו והוא הופך לאבן. ויש רק דרך אחת להרוג את המפלצת הזאת. להציב בפניה מראה שתראה את פניה שלה. מה אפשר להציב בפניה של המפלצת הזאת? אני חושב שהמראה היא הציוויליזציה המערבית. עברתי על טקסטים שהם קאנוניים בציוויליזציה הזאת שלנו, ואני רוצה להביא לכם דוגמאות.

ספר הביולוגיה הראשון של אבי המדע, אריסטו, פותח כך:

"אחדים מן החלקים המבניים שבבעלי-החיים הם בלתי מורכבים, והם כל מה שמתחלק לחלקים מבניים בלתי אחידים, כגון היד, שאינה מתחלקת לידיים, ואף הפרצוף שאינו מתחלק לפרצופים. אחדים הנמנים על סוג אחרון זה נקראים לא רק חלקים אלא אף חלקי גוף. הללו עם שהם מהווים שלמות, יש בהם חלקים שונים. בין אלה נמנים הראש, הרגל, היד, כל הזרוע והגופה, שכן כל אחד מהם מהווה גם חלק שלם, וגם יש בו חלקים מבניים שונים, וכל החלקים המבניים הבלתי אחידים מורכבים מחלקים מבניים אחידים, כפי שהיד מורכבת מבשר, גידים ועצם".

שמו של הספר "ידיעות על בעלי החיים". בערך 200 עמוד של ספר ביולוגיה ראשון בתולדות התרבות המערבית, ואין בו פעם אחת – קראתי את כולו – התייחסות לבעל-חיים כאל דבר שלם, בעל אישיות. אם הייתי מאמין בפסיכיאטריה הייתי אומר שזה עניין לפסיכיאטר.

אנחנו עוברים למאות ה-16-17, ופוגשים באבי הפילוסופיה המודרנית, דקארט. אני רואה לפי השנים שהוא חי יפה מאוד, 90 שנה. מ-1560 עד 1650. וכך הוא אמר, הוא חזר על כך בגרסאות שונות:

"לא רק שהחיות יש להן פחות שכל מאשר לבני-האדם, אלא שאין להן שכל מכל וכל… מה שבעלי חיים מיטיבים לעשות מאתנו אינו מוכיח כלל שהם בעלי רוח. הטבע הוא הוא הפועל בהם לפי סידור כליהם. כך למשל רואים אנו שהאורלוגין שאין בו אלא קפיצים וגלגלים בלבד יכול למנות את השעות ולאמוד את הזמן ביתר דיוק מאתנו, על אף כל פקחותנו".

שפינוזה, כותב בספרו "תורת המידות" ("אתיקה"):

"החוק האוסר עלינו שחיטת החיה יסודו בהבלי אמונה וברחמנות של נשים ולא בשכל הבריא. אמנם התבונה מורה אותנו שאנו צריכים לתועלת עצמנו להתקשר עם בני-אדם, אולם לא עם חיות או עם דברים שטבעם שונה מטבעו של האדם. אלא זכותנו בהם כזכותם הם בנו, וגדולה מזו, מאחר שזכותו של כל אחד ואחד נגזרת לפי מידתו הטובה או לפי יכולתו, הרי יפה זכותם של בני אדם ביחס לחיה מזכותה היא ביחס לנו".

הספר נקרא "אתיקה"…

עכשיו אני קורא באוטוביוגרפיה של פילוסוף די ידוע, פילוסוף יהודי בשם שלמה מימון, שחי במאה ה-18. הוא מטייל עם כמה חברים בפולין, הוא בא מן הרבנות ונמשך להשכלה, והיגר ממזרח אירופה למערבה בשביל האור הגדול. אבל עד כאן הוא עדיין מטייל בפולין:

"והנה באמצע הדרך שכבה עז. נתתי לעז כמה מכות עם המקל, וידידַי האשימו אותי באכזריות. עניתי: איזו אכזריות? אתם חושבים שהעז חשה כאב אם אני מכה אותה? אתם טועים מאוד. על-פי דקארט העז היא בסך הכל מכונה. ידידַי אמרו: אתה לא שומע שהיא צועקת כשאתה מכה אותה? על כך עניתי: בוודאי שהיא צועקת. אם אני מכה בתוף גם התוף משמיע קול".

פילוסוף…

נפלו לידי זכרונותיו של צ'רלס דרווין. שוב גיבור התרבות של הציוויליזציה שלנו. כך אני קורא בעמוד 31 באוטוביוגרפיה שלו:

"בסוף תקופת בית הספר שלי הייתי נתון עד כדי תאווה לציד. מעולם לא היתה באדם יותר דבקות והתלהבות, ואפילו כלפי מטרה קדושה, מאשר היתה בי לציד ציפורים. היטב אני זוכר איך הרגתי את החרטומן הראשון שלי. ידַי רעדו מהתרגשות ויכולתי אך בקושי לטעון את הרובה".

איך האיש לא התבייש שלא להסתיר את הדברים האלה? זה עוד כלום. אגב, הוא מספר איך הוא החליט להתחתן עם אשתו. מסכנה. הוא ערך רשימה של נימוקים בעד ונגד הנישואים והדף הזה נותר, כתב היד הזה ישנו, ובערך בתוצאות של הבחירות האחרונות (הבחירות לכנסת בשנת 1996), 51 אחוזים בעד, לעומת 49 נגד. אז הוא נשא אותה לאישה. מה שידוע, שכל ערב הוא הכריח אותה לשחק אתו לפחות מערכה אחת של שח.

אני גם קורא אצל הביוגרפים, ובספר הביוגרפיה הידוע ביותר של צ'רלס דרווין יש תיאור ממסעו לדרום אמריקה ב-1833:

"דרווין גילה שנפנוף מטבע לפני הילידים מחולל פלאים. תוך זמן קצר גוויות נערמו לפני דלתו. עכברושים, עכברים, נחשים, ופשיטת העור מעל כל אלה הייתה עבודה מבחילה. במיוחד הצבאים שהדיפו ריח חזק ודוחה במיוחד. הוא קיבל כמעט כל ציפור שהיתה בסביבה".

בביוגרפיה הזאת יש חלקים של האוטוביוגרפיה, אז חלקים ממנה הם ממש ציטטה מיומניו. הוא קיבל כמעט כל ציפור שהיתה בסביבה, 80 מינים בסך הכל כשהוא הורג כתריסר חדשים בשבוע. ינשופים, קוקיות, חוטפי זבובים, חנקנים וציפורי מספריים מוזרות שסורקות את המים במקור התחתון בחיפוש אחרי דגים. הוא, כלומר דרווין, ביתר בטנים, חיטט בקרביים, בשיירי המזון שעוד לא נעכל, ורשם לעצמו מנהגים, קולות ציוץ ומקומות קינון.

הקטע המזעזע ביותר הוא שוב, מיומנו של דרווין, בספרו על המסע של האנייה ביגל, שבה הפליג לאותם איים, בינואר 1835. כך הוא כותב, שימו לב:

"באותו ערב הגענו לאי סאן-פדרו, שם מצאנו את הביגל עוגנת. כאשר עקפנו את בליטת החוף, שני קצינים ירדו מן האנייה, על-מנת לערוך מדידות. שועל אחד, מהסוג הידוע באי הזה, וגם שם נדיר מאוד, מין שטרם תואר, ישב לו על הסלע. הוא היה כה שקוע בהתבוננות במעשיהם של הקצינים, שהצלחתי, בהתגנבי מאחוריו, להכות בראשו בפטיש הגיאולוגי שלי. שועל זה, יותר סקרן אך פחות חכם מאשר אחיו, מפוחלץ כעת במוזיאון של החברה הזואולוגית".

אני, בלבי, מקדיש את הדברים האלה לאותו שועל אחד ויחיד, שנפלא לאין ערוך מכל התורות שהאיש הזה הגה.

אני רוצה לסיים בשורות שמצאתי אצל המשורר הגרמני ריינר מריה רילקה באלגיה השמינית, שורות קשות מעט להבנה:

בכל עיניה החיה רואה את הפתוח
רק עינינו כמו הפוכות
ומוצבות סביבה כמלכודות
סביב מוצאה אל החופשי

אוהבים? תרמו להכל שקרים

Flattr this

תגובה אחת

  1. מירון
    אפר 17, 2016

    עשית לי חשק לקרוא פילוסופים אלו ולגלות איזה עוד פסיכוטיות גיבורי הציויליזציה נשאו עמם.

    להגיב

איך היית רוצה להגיב

להגיב

*