לבקש סליחה מבעלי החיים

לרגל יום הכיפורים: אוסף בקשות סליחה מבעלי החיים במשקים.

מפקד מחנה ההשמדה טרבלינקה, פרנץ שטנגל, שנלכד בברזיל עשרים שנה אחרי מלחמת העולם השנייה, עורך חשבון נפש בראיון עמו חודשים ספורים לפני מותו:

"האם יהיה זה נכון לומר שהתרגלת להשמדה בטרבלינקה?"

"למען האמת, אמנם התרגלתי לכך".

"בתוך ימים? שבועות? חודשים?"

"חודשים. חלפו חודשים בטרם יכולתי להביט להם בעיניים. הדחקתי את הכל באמצעות ניסיונות ליצור מקום מיוחד: גינות, מגורים חדשים, מטבחים חדשים, הכל חדש; חייטים, סנדלרים, ספרים, נגרים. היו מאות דרכים להסיח את הדעת מכך, ואני השתמשתי בכולן… מובן שמחשבות בכל זאת התעוררו. אולם הדחקתי אותן בכוח. התרכזתי כל כולי בעבודה, בעבודה ושוב בעבודה".

"האם יהיה זה נכון לומר שהגעת למצב שבו לא תפסת אותם עוד כבני אדם?"

"שנים אחר כך בברזיל, רכבת שבה נסעתי עצרה בקרבת בית מטבחיים. לשמע שאון הרכבת נדחקו הפרות אל גדר המכלאה ולטשו את עיניהן. הן היו סמוכות מאוד לחלוני, נדחקות זו אל זו, מתבוננות בי מבעד לגדר. אמרתי אז בלבי, 'הרי אלה המראות שאני נושא בזיכרוני מימי השירות במחנה בפולין; כך בדיוק התבוננו בי בני אדם – באותה מידה של אמון – רגע לפני ששולחו אל תאי הגזים… לאחר מכן שוב לא הייתי מסוגל לאכול בשר. העיניים הגדולות הללו… מתבוננות בי ולא יודעות כי הן כבר חשובות כמתות".

"אז בעצם לא הרגשת שהם היו בני אדם?"

"מטען, הם היו מטען".

לקריאת הראיון המלא

ענבל המאירי כותבת על חטא שחטאנו ביודעים ובלא יודעים:

"שם, במקום הסודי שלי ושל נועה, ליד הסלע שמסתיר את המערה, ישב איש עם שיער שהתחיל להאפיר בקצוות, מוקף בסביונים ובחרציות, והתבונן לכיוון הכביש השומם, המחבר בין העיר לבין הלולים והרפתות שמהמקום שהוא ישב אפשר היה לראות.

"תפסתי לך את המקום?", הוא שאל ולא נראה מתכוון ללכת משם. הפנים שלו נראו מיוסרות ולא ידעתי אם זה בגלל המשקפים הגדולים או אולי השפם, ששיווה לו ארשת רצינית, או אולי בגלל משהו שהוא ראה. "ירושלים החתולה שלי מתה", אמרתי לו, "ועכשיו, עומדים למטה ילדים שמחכים שיבואו מכוניות וידרסו אותה שוב ושוב. הם מוחאים כפיים וצועקים 'יש'".

"קוראים לי יונתן", הוא אמר והחזיר את מבטו לכביש השומם. "ואני עולה לכאן כל יום, בשעות הצהריים". רעש מנועים עלה מהכביש ושתי משאיות יצאו מדרך הלולים והרפתות. יונתן קם ממקומו. ראיתי דמעה זולגת במורד לחיו, נתפסת לרגע אחד בקצה השפם הסמיך לפני שהיא מתרסקת על צווארון חולצתו וראיתי את משקפיו מתמלאים אדים.

"אני עולה לכאן כל יום בשעות הצהריים כדי לראות את המשאיות שמובילות את התרנגולות ואת הפרות לשחיטה".

לקריאת הסיפור המלא

יוסףה מקייטון מביאה את סיפורה של הילה התרנגולת:

"היום, כמה ימים אחרי שהילה מתה, אני רוצה לכתוב את הסיפור שלה. אבל אני לא מכירה אותו, ואני לא מכירה אותה. אנסה בכל זאת לספר, כדי להתמודד עם שרירותיות מותה של מישהי, שגרה איתי רק כמה שבועות.

הילה הגיעה לגור איתנו לפני כחודש, ביחד עם דניאלה, אור, ויקי, אדם ושירן. הן הגיעו מ"שם". המקום שאנחנו יודעות לתאר היטב את מידותיו, את אורחותיו, את האוויר והטמפרטורה בו, אבל לא נדע לעולם לתאר איך זה לחיות בו. איך זה להיות כלואה עם עוד ארבע או חמש בכלוב כל-כך קטן, שבו פעולות החיים הכי בסיסיות כמו לנשום, לאכול, לחרבן, לעמוד, לשבת, לנוח, לישון – הן מאבק. ואין אפשרות לשום פעולה נוספת. מעל ומתחת וממול כלואות עוד אלפים באותם תנאים. מקום זוועתי, שבסופו רק מכונת חישמול, שאמורה לסתום את הגולל על שנתיים של עינויים. משם באה הילה.

הסיפור שלה אמור היה להסתיים, כמו הסיפור של מאות אלפי קורבנות התעשייה, במוות ממכונת החישמול של משרד החקלאות. במזל שלא יאומן הוא לא הסתיים כך. הילה וכעשרים מחברותיה חמקו מהסוף הזה וזכו ללכת על אדמה, לראות אור שמש, להתנועע בחופשיות. כל השאר חושמלו מבלי יום אחד של שלווה בחיים".

לקריאת הסיפור המלא

יוסי וולפסון מבקש מחילה מרונית התרנגולת:

"יש סמליות גדולה בכך שהיום הבינלאומי למען חיות במשקים נופל סמוך לימים הנוראים – ימים של חשבון נפש. אני מבקש לזכור ביום הזה תרנגולת אחת, לבנה וחסרת שם. בואו ניתן לה שם, כאן ועכשיו. נקרא לה… נקרא לה רונית.

רונית צריכה להיות עכשיו בת שנה בערך, אם היא עדיין בחיים. פגשתי אותה לפני כחצי שנה, בסיור רשמי, במשק שלא נזכיר את שמו, כי הוא זהה למאות משקים אחרים. היא הגיעה למשק יחד עם אחיותיה זמן לא רב לפני כן. כשביקרנו בלול היא היתה בכלוב רשת קטן וחשוף, עם רצפה אלכסונית, יחד עם תרנגולת נוספת (אולי שתיים? אני מתקשה לזכור). אחת המשתתפות בביקור הוציאה אותה מהכלוב, ורונית נהנתה להתפרקד בחיקה ולהתלטף.

אחרי מספר דקות החזרנו אותה לכלוב הצר, והסיור המשיך לביקור ברפת. אחר-כך מיהרתי לפגישה אחרת. רונית נשכחה ממני. היום נזכרתי בה. היא מצויה ודאי עדיין באותו כלוב רשת צר, שממנו לא היתה לה אפשרות לזוז כל החודשים שחלפו. היא ודאי קצת גדולה יותר, הנוצות שלה מרוטות יותר, הכליאה הממושכת החלישה ודאי את עצמותיה והפכה אותה למבוהלת יותר ואולי גם לתוקפנית. האם היא זוכרת שלמשך מספר דקות בחייה היא זכתה לחיבה ולליטוף מאחת מבנות המין האנושי?"

לקריאת המאמר המלא

פעיל זכויות בעלי החיים וולטר בונד מסרב להתנצל על כך ששרף מפעל עורות כבש בארה"ב. קטע מתוך דברים שנשא בבית המשפט בטרם נידון לעונש של חמש שנות מאסר:

"אני נמצא כאן היום מכיוון ששרפתי מפעל לעורות כבש במדינת קולורדו, אשר מוכר עור ופרוות של בעלי חיים מתים. אני יודע שאנשים רבים חושבים שאני אמור לחוש חרטה על מעשיי. אני מניח שזה הרגע שבו אני אמור להתרפס ולבקש רחמים מבית המשפט. אני מבטיח לכם, לו הייתי חש כך זה מה שהייתי עושה. אבל אינני מצטער על מה שעשיתי. אני גם לא מפחד מהסמכות של בית המשפט הזה. משום שכל מערכת משפט שמייחסת ערך רב יותר לזכויותיו של המדכא מאשר לזכויות המקופחים היא מערכת לא צודקת. ולמרות שלבית המשפט הזה יש כוח אמיתי וממשי, אני מפקפק במוסריותו. ספק אם בית המשפט מתעניין באמצעי הזהירות בהם נקטתי כדי שאיש לא ייפגע ועוד פחות בסבל של הכבשים, הפרות והחורפנים האומללים שמתו כדי שעסק בקולורדו יוכל לגרוף רווחים מכליאתם, שעבודם ורציחתם.

ברור שגם לבעלים ולעובדים של מפעל העורות לא אכפת, כי אחרת הם לא היו מעורבים בסחר דמים מרושע ומבעית כזה. לכן חבל להשחית מילים במקום שבו הן ייפלו על אוזניים ערלות. זו הסיבה שמלכתחילה החלטתי לנקוט בפעולה ישירה בלתי חוקית: משום שלא אכפת לכם. לא משנה כמה נימוקים והסברים יציגו בפניכם פעילי זכויות בעלי חיים, פשוט לא אכפת לכם. ובכן, אדון ליבדיטיס (בעליו של מפעל העורות), לא אכפת לי ממך. אין שום בסיס משותף לאנשים כמוך וכמוני. אני רוצה שתדע שלא משנה איזה גזר דין בית המשפט יטיל עלי היום, לא זכית בדבר! בית כלא אינו כרוך בסבל עבורי. בחברה שמעדיפה כסף על פני חיים, אני רואה בכך כבוד להיות שבוי מלחמה – מלחמה נגד שעבוד והחפצה של מיני בעלי חיים אחרים. אני גם רוצה שתדע שלעולם לא אשלם לך מרצוני ולו דולר אחד! אני מקווה שהעסק שלך יפשוט רגל ושתיחנק למוות מכל הרווחים שלך מרצח בעלי חיים! אני מקווה שתיחנק ותישרף בגהנום!"

לקריאת דבריו המלאים

אוהבים? תרמו להכל שקרים

Flattr this
איך היית רוצה להגיב

להגיב

*