למה הייתי עושה זאת שוב

לאחר שהורשעתי, זה השלב בו מצופה ממני להביע חרטה ולבקש להקל על עונשי, הרשו לי לעשות זאת כי הרי אני לא חפה מחרטות.

אני נשפטת בעקבות הבחירה שלי להפגין כנגד עסקת הטיעון עם קצב, ששבה והשתיקה נשים שבאומץ רב קמו והרימו את קולן. כפעילה פמיניסטית לזכויות אדם ושחרור בעלי חיים, אני רואה את משפט קצב כדוגמא אחת מתוך אינספור, המשקפת חברה חולה המדכאת את החלש באשר הוא, יום יום, שעה שעה.

כאשה בעולם גברי, אני חיה במקום שבו אני לא מרגישה בטוחה בעיר שלי, ברחוב, בחדר המדרגות ואפילו לא בביתי. אנחנו חיות במציאות בה נשים עוברות הטרדות על בסיס יום-יומי, חיות תוך התעסקות אובססיבית באיך שהן נראות, מציאות המעצבת אותנו כשותקות וחסרות אונים. חברה זו מזכירה לי שוב ושוב את מקומי ותפקידי בעיניה.

מי מאיתנו שיושבת כאן היום, מרגישה באמת שהיא בסדר, מספיק יפה, מספיק חכמה, מספיק טובה?

יחד עם זאת אני תמיד מזכירה לעצמי שגם כאשה, יש לי פריווילגיות. כיהודייה במדינת ישראל, אני חלק מעם כובש. אם אני רוצה בכך או לא, יש לי פריווילגיות, כמו היכולת להיאבק ולשלם מחיר נמוך יותר. זה לא מובן מאליו שאני יודעת לקרוא, שיש לי מים זורמים ואוכל. רוב האנשים בעולם לא זוכים לכך. גם כבת אדם יש לי פריוויליגיה עצומה ובלתי נתפסת מול מיליוני בעלי החיים שמעונים, מנוצלים ונשחטים כל יום עבור כל גחמה אנושית – מחובתי לשמש להם קול. עם הפריווילגיות האלה באה אחריות. האחריות להיאבק ביחד עד לשחרורם ושחרורנו.

אי-ציות אזרחי הוא חלק לגיטימי ולעתים אף הכרחי בכל מאבק לשחרור. אף אחד לא רוצה ללכת לכלא. גם אני חוששת, אבל יותר משאני פוחדת מכליאתי אני חוששת מלאטום את לבי. אני מרגישה לבד עכשיו, אבל אני יודעת שאני לא, כפי שהיינו יחד באותה הפגנה. הפגנה מדהימה שגרמה לי להרגיש גאה על כך שאני חלק מתנועה שמצליחה להביע כזו סולידריות. אנחנו עומדות כאן, אחת אחרי השנייה, עשור אחר עשור, מאה אחר מאה, עומדות וצועקות, לא עוד, לא בשמי, לא אשתוק ולא אסובב את המבט אל מול דיכוי.

אחת אחת על דוכן העדים עומדת וצועקת "לו ניתנה לי האפשרות, הייתי עושה זאת שוב!".

עדי וינטר ועו"ד גבי לסקי בבית המשפט / צילום: אורן זיו – אקטיבסטילס

יש בי חרטה. חרטה על כך שאם אני עומדת למשפט היום, כנראה שלא עשיתי מספיק. כל עוד אנחנו חיות בחברה שבה נשים מוטרדות וחיות עם דימוי עצמי נמוך, כל עוד יש כיבוש, כל עוד בעלי החיים נמצאים בכלובים, לא עשינו מספיק ויש עוד הרבה עבודה לפנינו.

אם יחליט בית המשפט לשים אותי מאחורי סורג ובריח, ולו בשל אי תשלום קנס אשר יבחר להטיל עלי, אתמודד. גם שם אמצא דרך לתרום לשינוי חברתי. איני רוצה לתת לחשש לגבור על עשיית הדבר הנכון. עונשיה של החברה מזעריים בהשוואה לפציעות שאנו גורמים לנפשנו כשאנו מסבים את מבטינו.

באותו ערב, היינו ביחד נשים וגברים שבאו באופן ספונטני לתמוך ולהיות סולידריים ולהביע הזדהות. זאת הייתה אחת מהפגנות הנשים המעצימות ביותר שנכחתי בהן ואני גאה להיות חלק מתנועה שמצליחה לייצר אווירה כזו.


מתוך הצהרת עדי וינטר שהוגשה לבית משפט השלום בתל אביב ב-7 ביולי 2011 בטרם גזרה עליה השופטת הדסה נאור שלושה חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים וקנס בסך 3,000 שקלים או שלושה חודשי מאסר בפועל. וינטר הורשעה בהתקהלות אסורה במסגרת הפגנה שהתקיימה ביוני 2007 בתל אביב במחאה על עסקת טיעון שנחתמה עם הנשיא לשעבר, משה קצב. בסיום ההפגנה, חסמו יותר מאלף מפגינות את כביש אבן גבירול – שש מהן נעצרו, בהן וינטר, וכנגד כולן הוגש כתב אישום.

לאחר גזר דינה, הצהירה וינטר כי אין בכוונתה לשלם את הקנס שעליו החליטה השופטת. אם לא ישולם הקנס, יופעל עונש המאסר על תנאי.

אוהבים? תרמו להכל שקרים

Flattr this
איך היית רוצה להגיב

להגיב

*